גולדוסר, משה (“גולד”, “מוישה”)

בן קלמן ובלה. נולד ביום כ"ט במרחשון תש"ח (12.11.1947) בתל אביב. למד בבית-הספר היסודי בנס ציונה ובבית-הספר התיכון המקצועי "אורט" שברחובות. מטבעו היה נער שקט ומלא חיות ועליצות, ועם זאת היה תאב דעת ובעל יצר פעולה. לצה"ל גויס בראשית אוקטובר 1965 והוצב לחיל השריון. הוא שירת בחיל זה כשנה ומחצה. אבל היות ששאף להיות טייס, הגיש בקשה להעבירו לחיל האויר. ואכן שאיפתו נתמלאה ובקשתו נתקבלה. הוא היה אומר: "מישהו הרי צריך לבצע את המשימות ואם יהיה צורך בי, אשאר בחיל ואחתום לתקופה ארוכה יותר". משה סיים בהצלחה קורס טיס ובימי שירותו ביצע 42 גיחות בשטח האויב והצליח להפיל מטוס אויב מדגם מיג-21. הוא עשה את כל המוטל עליו מתוך שקט נפשי ובנכונות לביצוע כל דבר. בראשית אב תש"ל הופל מטוסו על ידי האויב המצרי ונראה שנלקח בשבי. למחרת, ביום ב' באב תש"ל 4.8.1970) ), נפטר סגן משה בשביו. השלטונות פנו מיד לאחר הפגיעה במטוס אל "הצלב האדום" הבינלאומי, כדי לקבל מידע על מצבו של משה, ונענו כי הוא וחברו לשירות נלקחו בשבי ושניהם פצועים באופן קל ונמצאים בטיפול רפואי. אך למחרת היום התקבלה ידיעה ממצרים, כי משה נפטר מ"עצירת פעילות הלב". ידיעה זו סתרה את קודמתה ולמרות דרישת שלטונות ישראל שתוחזר גופתו של משה, הושהתה ההחזרה, כי המצרים ביקשו לטשטש את סימני העינויים. רק בראשית ספטמבר הוחזרה הגופה לישראל. משה הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנס ציונה. בבדיקת הגופה בתל-אביב, נקבע כי סגן משה גולדוסר עונה על ידי המצרים וכי נגרמו לו חבלות רבות בכל חלקי הגוף, שהשאירו בו סימנים. וכך התברר כי מותו נגרם כתוצאה מעינויים. ממפקדו קיבלו ההורים מכתב תנחומים ובין יתר דבריו הוא כותב: "דרכו בחיל האויר, אף אם נקטעה באמצע, הייתה רצופה הצלחות והישגים. הישגיו הן כאדם והן כחייל ולוחם, צויינו תמיד על ידי מפקדיו וזכו להערכת חבריו – – – כמפקדו בעת האחרונה ידעתי להעריך במיוחד את תכונותיו התרומיות, שהתבטאו בצניעות, בענווה, בכושר ביצוע, בשיתוף פעולה ובשמחת יצירה ללא גבול – – – ידע להכיר על בוריה את המערכת המורכבת, אשר אותה היה זקוק להפעיל- – – אכן זכאים אתם להתגאות בבנכם".