בן ז'אנה ואלכסנדר. נולד ביום כ"ה באייר תשמ"ח (12.5.1988) בטשקנט, בירת אוזבקיסטן. ילד יפה שעיניו ירוקות וגדולות ופניו כשל מלאך תמים. בן שלוש עלה בוריס לישראל עם כל המשפחה: אימא, אבא, סבא וסבתא. המשפחה השתקעה בבת ים, ובוריס החל ללמוד בבית הספר היסודי "יצחק שדה" שבעיר. בשנים אלה עמד הג'ודו במרכז חייו: בוריס התאמן ללא לאות והיה לג'ודוקא מצטיין שקצר הצלחות. בין היתר, זכה בשנת 2003 במקום הראשון באליפות ישראל לנוער. בהתקרב בר המצווה של בוריס התכוננה המשפחה כולה לחגיגה הגדולה. בוריס הקדיש זמן ניכר ללימוד הדרשה והפרשה, וביום עלייתו לתורה בבית הכנסת נשא בגאון את דבריו. המתנה המיוחדת שקיבל מהוריו, טיול עם אבא לפראג, הסבה לו אושר גדול. בשנת 2000 עברה משפחתו של בוריס להתגורר בחולון. בוריס המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים "קציר", וסיימם בהצלחה רבה בגימנסיה "קציר", שם למד במגמת המדעים. הוא בלט כתלמיד מחונן ומוכשר, שקדן וחרוץ, והישגיו היו גבוהים. בוריס היה אדם רציני ושקט, מופנם ורגיש, ועם זאת – ניחן בחוש הומור מיוחד במינו. הוא אמר מעט ועשה הרבה, וחבריו מעידים כי היה מוכן להפוך עולמות למענם. בוריס לא החצין את רגשותיו, אך את סלידתו מאלימות על כל גווניה הכירו כולם, ורבים זוכרים כיצד היה יוצא להגנת מי שנפגעו. תכונות אלה הקנו לבוריס הערכה רבה וכבוד בקרב קהילת בית הספר. לאחר נפילתו, סיפרו החברים להוריו על מקרים רבים שבהם עמד בוריס לצידם, אף שלעתים היה הדבר כרוך בסיכון מעמדו. בספר המחזור נכתב על בוריס: "ילד שקט ותמים / שלא פוסח על הכנת השיעורים / את שיעור כימייה הכי 'אוהב' / ובוקס אחד של בוריס – זה הדבר הכי כואב / אשכנזי בשבילו זה משהו להתגאות / ועם בוריס פשוט כיף להיות." מספרת דנה, שכתבה את הדברים: "… אני זוכרת שכששאלתי את בוריס אם הוא רוצה לשנות או להוסיף משהו, הוא הרים גבה ואמר לי: 'איך אני יכול להיות גם תמים, גם מחלק בוקסים וגם אשכנזי?' ונקרע מצחוק… אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול…" בוריס התגייס לצה"ל ב-5.8.2007, ושירת בחיל התותחנים, בגדוד 405. היו לו שאיפות רבות, תקוות וחלומות, אך אלה נגדעו באבחה אחת. רב-טוראי בוריס גולדברויט נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"א בניסן תשס"ח (26.4.2008), בעת ששמר במוצב "מיצד". בן תשע-עשרה היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים ואח – ליאון. הספידו אבי עבדי, חבר מבית הספר: "נגמר. חיים שתמו מוקדם מדי. חיים שתמו. תמיד כשהצהירו בפניי: 'ה' לוקח את הטובים ביותר' גלגלתי עיניים, הנהנתי קלות והמשכתי בשיחה. ברגעים כאלו אני כבר יודע את טיב המשפט. מההיכרות השטחית שלי עם בוריס אני מתיר לעצמי ללא כל פניות לומר שהוא היה בחור זהב – אני זוכר אותו בתור בחור שקדן עם עתיד מזהיר. עתיד… בתמונה שבספר המחזור אתה מביט בצלם במבט תימהוני, כאילו חצי חיוך אבל בעיניים טרוטות, עיניים בצל של יראה ומצוקה. אני מקמץ את עיניי, מקשה את שריר הסנטר ומתאפק שלא לבכות שוב. … איך החיים קוטפים לפעמים את הפרח הלא נכון, הפרח שעדיין נמצא באיבו. אני מעביר את אצבעותיי בשיער המתפרד ברוח ה' שהגיעה לאסוף אותך, ומציב אותן בתור לוט כדי להסתיר את עיניי האדמומיות. הלב בקוד מורס פועם חזק ומהר יותר, מנסה להעביר את הבכי והצער השוכנים בי לאחרים שלא שומעים, לא ממש רואים, בגלל משקפי השמש. … אני מקווה שאתה יודע באמת, ללא כל צל קטן של ספק, שהרבה אוהבים אותך, ואני אישית אוהב ומעריך אותך בתור בן אדם. כאב, חבל עצום שמקיף וחונק, לוחץ וסוחט את הדמעות המלוחות משורש עצמותינו, שמתגברות בכל יריית הספד הנורית לאוויר ומברכת את הדממה שאחריה. עוד ירייה, עוד דממה, עוד ירייה שמבריחה את האיפוק, הבכי המזדנב מלמטה, ומגיע ברעש גדול בתוך השקט שבא ממך. מה יהיה ומה, מה כבר לא יהיה לעולם(?). בוריס – יהיה זכרך ברוך."
