בן תמר ודוד. נולד ביום כ"ב בשבט תשל"ז (10.2.1977) במושב דישון שעל גבול הצפון. בן בכור להוריו. תומר גדל ובגר במושב, חיק הטבע ונופי צפון הארץ היו קרובים אליו במיוחד. מימי ילדותו אהב תומר לטייל, הוא היה ילד מלא חיים וסקרן, שאסף בעלי חיים לטפל בהם, אהב לשאול שאלות ולהשתובב וגדל לנער אוהב הרפתקאות, מלא אנרגיה, שסחף אחריו חבורת חברים ומשך תשומת לב בהופעתו הדקה והתמירה. בחטיבת הביניים ובתיכון למד תומר בבית-הספר "עמק החולה", אך הלימודים לא היו בראש מעייניו. את מירב זמנו הוא העדיף להקדיש לחבורת החברים המלוכדת שהתרכזה סביבו. חברים אלה מספרים סיפורים רבים על תומר, החבר הנאמן והמנהיג הכריזמטי: תמיד שש להרפתקאות, לטיול על האופנוע או הטרקטורון, אמיץ ונועז, אוהב לאסוף חוויות ולהתנסות, אוהב לבלות ולרקוד, ויחד עם זאת חבר שתמיד ניתן לסמוך עליו שיתמוך ויעזור בעת הצורך. תומר ידע לתת מעצמו, ונתינה זו היתה בעיניו מובנת מאליה. גם לאביו עזר במשק המשפחתי, ובזמנו הפנוי עבד גם במשקים אחרים, כדי לתמוך במשפחה ולחסוך כסף. תומר היה קשור מאוד להוריו, לאחותו ריקי, הקטנה ממנו בשנה בלבד ולשני אחיו, אריק ואלירן. כשלמד בכיתה י"ב פגש תומר בסיוון ובין השניים פרחה אהבה גדולה. כאשר נפגעה סיוון בתאונה, סעד אותה תומר ימים רבים ועזר לה להתגבר. תומר וסיוון בילו זמן רב ביחד והקשר ביניהם היה הדוק וחם מאוד. הם טיילו יחד, בילו יחד וחלמו יחד על עתיד משותף. כשכל אחד מהם התגייס לצה"ל הם תמכו זה בזו בעזרת טלפונים דחופים וחלופת מכתבים ובסופי שבוע מיהרו להיפגש ולשהות זה במחיצת זו כמה שרק אפשר. תומר התגייס לצה"ל ביולי 1995, מלא מוטיבציה ורצון לתרום. הוא החל מסלול קרבי בנח"ל ושובץ לסיירת "עורב נח"ל". תומר התגלה כחייל למופת והיה אהוד מאוד על חבריו למחלקה ולצוות. בכוח רצון אדיר הוא התגבר על הקשיים הפיסיים (על הקשיים הנפשיים הוא כותב לסיוון – געגועיו אליה), סוחף עמו את חבריו, מעודד אותם ותומך בחיוכו האופטימי. כתב מפקד היחידה בה שירת: "תומר היה לוחם מצטיין בכל רמ"ח אבריו. רצונו להשתפר ולהיות מקצועי השאירו רושם עז. תומר בלט במיוחד כשנקלע הצוות לקשיים והוא, בחיוכו המקסים, הרגיע וסחף את כולם. "למרות כאבים עזים, התנהג תומר כחייל למופת, ונתן לכולנו שיעור מאלף במשימה מתוך הבנה בצדקת הדרך". כדי לא לגרום דאגה להוריו, לא הרבה תומר לשתף אותם בפרטי הפעילות הצבאית שלו, אך התקשר לעתים קרובות הביתה, להרגיע ולספר ששלומו טוב. כשאמו שיתפה אותו בדאגתה לשלומו, אמר לה תומר שהוא מרגיש שזו חובתו להגן על ארצו ועל ביתו, שכה קרוב לגבול הצפון. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית, נהרגו, וביניהם תומר. בן עשרים היה בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. תומר נטמן בבית העלמין במושב דישון. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים – ריקי, אריק ואלירן ואת חברתו – סיוון. משפחתו וחבריו של תומר הנציחו את זכרו בספר שהוציאו. כתבה ריקי, אחותו: "תשע עשרה שנה אני הולכת בעקבותיך. יש דברים שרציתי לומר לך ואותם לעולם לא תשמע, יש דברים שאמרתי לך וטעיתי, ואתה לעולם לא תדע. הלכת ממני וקשה העובדה. תשע עשרה שנים היית לי אח בכור ומקור לגאווה, ודברים רבים נשארו לי ממך, התמונות, הזכרונות, צחוקך החרוט בזכרוני ומהדהד באוזני וחלקת עפר קטנה. חלקת עפר קטנה שאמא שלנו שתלה סביבה פרחים, שאותם נטפח כל חיינו. אני מודה לך, אחי, שהיית אחי הבכור ושרק אני הייתי אחותך הקטנה. זכיתי להיות אחותך היחידה במשך תשע עשרה שנה. תשע עשרה שנה אני הולכת בעקבותיך, אתה הולך לגן ואני אחריך, אתה הולך לבית-ספר ואני אחריך, התגייסת – ואני בעקבותיך. עכשיו עזבת, ומה אתי? עכשיו אתה בזיכרון, אתה בתמונות, אתה בסרטים, לא עוד בשר ודם, לא נזכה לראות שוב את גובה דמותך ולא נזכה שוב לשמוע את צחוקך, ואיך נאמין ואיך נשלים עם העובדה המרה והאסון הכבד? ואיך נסכים לחיות נכים לעד? לפעמים בלילה אני חולמת עליך ונדמה לי שאני נוגעת בך וזוכה לראות פעם נוספת את חיוכך וזיו פניך, ואז, בבת אחת, החלום מתפוגג ואני חוזרת למציאות המרה ולחלל הריק". ואמו, תמי, מוסיפה וכותבת: "תומר שלי, המוסיקה שלך, החיוכים והנוכחות שלך שחסרים כאן, הותירו בית אחר. לא כמו זה שהכרתי, בית עצוב ללא שמחה, בית שקט. הסבל פה קשה ושולט. שום דבר כבר לא יהיה לעולם כמו שהיה פעם. אבל אנחנו ממשיכים בשבילך".
