גולדברג, רמי

רמי, בן שרה ואברהם, מניצולי השואה, נולד ביום כ"ב בסיון תשי"ג (5.5.1953) בקיבוץ שפיים ולמד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון במשק. חבריו מספרים כי כבר בימים הראשונים בבית-הספר, התבלט רמי בחוש הטכני שלו. את רוב זמנו הקדיש לתחביב שלו – לפרק ולחקור את קרביה של כל מכונה, ושל כל מנגנון מכני. חלומו הגדול היה ללמוד טיס, והעובדה שחבריו התייחסו לחלום זה כאל שגעון בר-חלוף, לא רפתה את ידיו. הוא שקד שעות על בניית דאונים וטיסנים, ולבסוף אף עבר קורס דאייה והשתתף בתחרויות טיסני-מנוע. העבודה הייתה חשובה בעיני רמי יותר מכל. רגע פנוי מן הלימודים והוא כבר על הטרקטור בשטח, או לידו במוסך. טבעי הדבר שהטילו עליו כל עבודה אחראית, והוא מעולם לא היסס לקבל על עצמו לעשות כל אשר נדרש ממנו. הוא היה חבר באגודת "הפועל" ופעיל בגדנ"ע אוויר. במסגרת פעילותו הספורטיבית השתתף בצעדות ושלוש פעמים אף השתתף בצליחת הכנרת. רמי גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1972 והתנדב ליחידת צוללנים. כעבור זמן הועבר לחיל השריון ולאחר שהשתלם בבית הספר לשריון, הוסמך כתותחן וכנהג טנק. אחד ממפקדיו העיד עליו כי הצטיין בידע רב ובשאיפה לעשות ולשפר. הוא היה חייל מסור וחבר מצוין וכל מי שהכירו, אהבו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה רמי בעמדת תצפית במעוז שלו. כל חיילי המעוז הסתגרו בפנים, ובחוץ ניתך מטר כבד של פגזים, אך הוא יצא שלם מתוך התופת הזאת. למחרת היום, בשעות הצהריים, לחם רמי מתוך אחד משני הטנקים, שניסו לפרוץ דרך נסיגה מן המעוז. לאחר שנפגעו שני הטנקים, נטשו אותם החיילים והמשיכו בנסיגה ברגל דרך אזור הביצות, בין הנסוגים היה גם יצחק לוי, איש מילואים מחולון, שסיפר: "הייתי פצוע וביקשתי מהבחורים שיעזבו אותי ויצילו את עצמם. אבל רמי אמר: 'אף אחד לא ישאר בביצה. כולנו הולכים. אם נינצל – נינצל כולנו יחד. אם ניפול בשבי – ניפול כולנו יחד!' בכל פעם שנעצרנו למנוחה, היה רמי מתקדם ובודק את השטח, תחת אש בלתי פוסקת…" בשעות הערב של אותו יום, י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), התגלה הכוח הנסוג והאויב פתח עליו באש. רמי נהרג דקות אחדות לפני שכוח חילוץ הגיע אל החיילים הנסוגים והעביר אותם משם. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ שפיים. השאיר אחריו אב ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. ביומן שפיים, "ביטוינו", שיצא לאור לאחר מותו של רמי, פורסמה שיחה שהתנהלה בין אביו של רמי, לבין יצחק לוי, איש המילואים שלחם לצדו של רמי. "אם אני חי, זה בזכותו של רמי", אמר יצחק. "הילדים שלי קוראים לי אבא בזכותו".