גולדברג, חיים

בן צביה ואליהו, נולד ביום ה' בשבט תרפ"ו (20.1.1926) בתל-אביב. בהיותו בן חמש נתייתם מאמו ואחרי זמן מועט מת עליו גם אחיו הצעיר, עמוס בן השנתיים וחצי, והחיבה שהעתירו עליו סבו וסבתו שגידלוהו וחינכוהו לא יכלה לעקור מנפשו את רשמי מהלומות הגורל והרגשת בדידותו בעולם. חיים למד בבית-הספר "ביל"ו", בגימנסיה "בלפור", וסיים את לימודיו בגימנסיה "נורדיה". הוא הירבה לקרוא ולהגות בגורלו המוזר ובקיפוחים שקיפחוהו החיים לעומת חבריו המאושרים ממנו ושאיפתו היתה להגיע לעצמאות כלכלית ולהקים לעצמו קן משפחה, בו ימצא שילומים על תום- הילדות שחסרונו עינה את נפשו ביתמותו. חיים התחיל ללמוד אוטו-מכניקה בבית-הספר המקצועי "מונטיפיורי" ושקד להשתלם במקצוע הלכה ולמעשה. כחבר תנועת "המחנות העולים" הצטרף עם חבריו לפלמ"ח, היה עימם בהכשרה בנען ובבית השיטה, עלה עימם להתנחלות בבית קשת והיה להם לעזר בתקופת עלייתם הראשונה. אחר-כך עבר לעמוד ברשות עצמו, חזר להשתלם במקצועו ועבד במוסך פרטי. הוא הוסיף לקיים את קשריו עם ה"הגנה" בשרתו בחי"ש תל-אביב. בחודש דצמבר 1947 חזר לשירות פעיל בהגנת גבולות תל-אביב. סירב "להסתדר" ולקבל דרגות ודבק בחובות ובמשימות של החייל האלמוני. עם פלוגה א' של גדודו בחטיבת "גבעתי" השתתף בפעולות-קרב רבות ובחבלה בתחבורת האויב, בכיבוש כפרים, בליווי שיירות לירושלים ובמבצע "נחשון". עם פלישת צבאות ערב הסדירים הועבר עם גדודו לחזית הדרום לעצור את התקדמות האויב המצרי. בקרב אשדוד הצטיין במסירותו וגבורתו בנשיאת חברים פצועים על גבו תחת אש האויב. נפילתם בקרב של רבים מחבריו נסכה בו רגשי אבל ודיכאון אבל הוא התגבר על רגשות אלו ואחרי ההפוגה הראשונה מצא את מקומו בחיי פלוגתו המחודשת ובשירותו בה. חיים נפל בקרב עבדיס, ליד נגבה, ביום ב' בתמוז תש"ח (9.7.1948) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנגבה.