גויטע, רמי

בן רחל ושמעון. נולד ביום ד' בניסן תשכ"ט (23.3.1969) במושב שלווה שבחבל לכיש. אח לעודד, גילי, לימור, גיורא וימית. ילדותו עברה עליו בין שבילי המושב ושדותיו, ברוגע ובנעימות. הוא התחנך ב"מרכז שפירא", שם החל את לימודיו בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי, המשיך לחטיבת-הביניים הממלכתית-דתית וסיים את חוק לימודיו בפנימייה הצבאית-דתית של המדרשה הטכנולוגית שליד ישיבת "אור עציון". רמי התגייס לצה"ל בראשית חודש נובמבר 1987 ופתח בדרך ארוכה, מרתקת ורבת הישגים בחיל האוויר. לאחר הטירונות בבה"ד 4 יצא לקורס "חימוש קורנס" בבית-הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה ובמאי 1988 הוצב בטייסת ניסויי הטיסה (מנ"ט) כטכנאי חימוש של מטוס ה"קורנס". מאז ועד יומו האחרון שירת בטייסת במגוון תפקידים מאתגרים ויוצאי דופן בתחום חימוש המטוסים. בחורף 1990 החל רמי את שירות הקבע. בפברואר 1993 יצא ללימודים בבית-הספר הטכני והוסמך כטכנאי מכשור ובקרה. במאי 1994 חזר לטייסת ובאפריל 1995 סיים בהצלחה קורס הסבה – טכנאי חימוש מטוסי "נץ"/"ברק". במאי 1995 יצא לקורס מפקדי דת"קים; במרץ 1998 סיים בהצלחה קורס הסבה לטכנאי חימוש מטוס "בז" ובמרץ 1999 סיים בהצלחה קורס טכנאי חימוש של מטוס "רעם". רמי הוסמך במערכות נשק חכמות טילים ובמערכות בטיחותיות על מגוון המטוסים שבטייסת, דבר שרק טכנאי מנ"ט הבכירים מוסמכים לו בחיל האוויר. הוא קלט, למד והפגין מקצוענות רבה במערכות נשק מהחכמות ומהמתוחכמות ביותר שבחיל – נשק מונחה, פצצות וטילים אשר פותחו בתעשיות הביטחוניות. ניסיונו הרב והמקצועי על מגוון המטוסים תרם רבות להוצאת ניסויים חשובים לטיסה ובכך היה שותף לעשייה הרבה בטייסת ולקליטת המערכות בחיל האוויר. במאי 1999 קיבל רמי את תפקיד הממונה על אחזקה בטייסת בנוסף על תפקידו כטכנאי חימוש. את תפקידו ביצע ברמה הגבוהה ביותר: כמ"ע אחזקה טיפל בנושא תורנויות, מילואים, שיפוץ וטיפול בתשתיות, הקדיש מחשבה מרובה לשאלת שיפור מראה הטייסת, דאג למראה ולתשתית של מגורי החיילים ובדק באופן תדיר מה ניתן לעשות כדי לשפר את סביבת העבודה. רמי אהב לעזור ולתרום מזמנו גם מעבר לשעות העבודה, והתנדב לכל משימה ובקשה. את כל הפרויקטים ביצע במסירות ובחריצות; בכל אירוע ובכל טיול היה הדומיננטי בתחום החברתי, תמיד מחייך ושמח ומשרה סביבו אווירה טובה ונעימה. במהלך שירותו נישא רמי לבחירת לבו רוית. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים – דולב, הבכור, נולד באוגוסט 1995, דניאל, נולדה באפריל 1998 ובן הזקונים עמית נולד במאי 2002. חייו של רמי נגדעו רגע לפני שמימש את החלום להיכנס לביתו החדש במושב גבעתי שעל בנייתו עמל וטרח זמן רב. ביום כ' בשבט תשס"ד (12.2.2004), בשעות הצהריים המוקדמות, נסע רמי ברכבו הפרטי באזור התעשייה הדרומי של אשדוד בדרכו לאסוף את רעייתו. הוא עצר ברמזור אדום והתכונן לבצע פנייה שמאלה; כאשר התחלף הרמזור לירוק, ביצע את הפנייה. בה בעת הגיח רכב מימין שנסע ברמזור אדום ופגע ברכבו. רמי נהרג במקום והוא בן שלושים וחמש. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין במושב גבעתי. הותיר אישה, שני בנים ובת, הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. במלאות שלוש שנים לנפילתו נערכה אזכרה רבת-משתתפים שבה נשאו דברים אוהביו ומוקירי זכרו. כתבה בתו דניאל: "אבא, האם תשוב אליי פעם בחזרה? אני אוהבת אותך כל כך, אתה האבא הכי יפה בעולם. חבל שאתה לא כאן אתנו, אני מתגעגעת אליך, אתה האושר שלי. אתה תישאר האבא הכי טוב שבעולם, לעולם. … עברו שלוש שנים שאתה לא אתי, זה קשה. אבא, רק עכשיו הבנתי שאין למה לחכות ושזהו, אתה כבר לא תחזור. תדע שאימא מעניקה לנו המון והיא תמיד משתדלת למלא את המקום שלך. אוהבת אותך, בתך דניאל". נשאה דברים רוית, אלמנתו של רמי: "קשה לי לתאר את מידת הגעגועים שלי אליך. אתה כל כך חסר שאין יום שעובר בלי שאחשוב עליך ועל כל החוויות שעברנו יחד. החיוך המשתרע על פניך בלתי פוסק, נדיבותך השופעת עד אין-קץ, השהייה בקרבתך המשתיתה תחושה של כיף, העיניים הטובות והלב המקסים, הצורך בחיבוק ובאהבה והצורך להתמיד ולומר מילה טובה, המבט האוהב, המילים המחושבות, ושיחות הנפש על מסתורי החיים כמו גם העצות הטובות האמיתיות – לעולם לא אשכח, לעולם. את זמנך הפנוי הקדשת לנו ולבניית ביתנו החדש, דאגת שדבר לא יתבצע בבית אלא לאחר שקיבל תשומת לב מיוחדת עם חשיבה ותכנון מוקדם. לצערי לא זכית ליהנות מפרי עשייתך ונהרגת בעצם דרכך לסיום המשימה. ילדינו, רמי, מתגעגעים, צמאים לחיבוקך, לאהבתך. את החום שהרעפת עליהם השארת כחותם בלבם. נכון, הזמן שחולף מלמד אותנו לחיות לצד זכרך, אך אין זה אומר שקל לנו יותר, לא, אנחנו רק מתגעגעים יותר. אבטיח לך רמי שאגדל את ילדינו בדיוק כמו שרצית שיגדלו, ולאורך כל חיי – אותך אוהב". אחותו הצעירה של רמי, ימית, נפרדה ממנו בשיר: "חודש שבט חודש הפריחה / מצד אחד פריחה ומצדו האחר תמיהה. / איך זה קורה, כשהכול פורח ויפה אתה נלקח / מאתנו לעולמים בלי שום הסברים. // עברו כבר שלוש שנים, זה היה כמו אתמול – / יום חמישי יום השכול. / 'רמי מת' הודיעו באוזניי / ואת הבשורה הזאת לא אשכח כל חיי. // רמי היית לי אח גדול / גדול בכול / תמכת והובלת וידעת הכול / ידעת לגעת ולהבין את כולם / את הגדולים והקטנים כל הזמן. / הגעגועים הם רבים, לפעמים זיכרון מתוק / ולפעמים הם רק זיכרון. / כל דקה שעוברת עליך רק חושבת / רמי, למרות שאינך עוד אתנו, אני מרגישה אותך / תמיד בעורפי, לוחש מכוון ומדריך אותי". דברי ההורים: "… רמי אינו זיכרון בלבד, רמי הוא סמל וציר שסביבו הסתובבה משפחה שלמה. רמי זורם בעורקינו בימים ובלילות. בורא עולם העניק לנו ילד שגולמו בו תכונות רבות. חיפשת יופי, חיפשת חוסן, חיפשת מקצועיות, חיפשת כישרון, חיפשת חוכמה, חיפשת חסד, חיפשת טוב לב – הכול מצאת ברמי. ככל שנוקף הזמן כאבנו חד ועמוק יותר כמו אזהרה – בל נשכח. איבדנו טעם לחיים ואנו חשים כמו נכים בגוף ובנפש וממאנים להינחם. … אנו כאן בבית, במשפחה המצומצמת והרחבה, זוכרים ולא שוכחים את פועלו של רמי וגאים בכל רגע מחייו הצעירים. רמי הספיק בחייו הצעירים לצקת תוכן אזרחי וצבאי, לימודים והכשרה, מסירות ומקצועיות, רווקות ונישואין ונתינה חובקת עולם. … חיל האוויר המהווה חוד החנית בכל מערכה של צה"ל מוהל את לבנו במעט גאווה וגעגוע. רעש המטוסים שעבור רבים הוא מטרד, עבורנו הוא דווקא ידידותי ביותר ומתחבר היטב לזיכרון הכללי, לנוסטלגיה הלא רחוקה ולגאוות היחידה שלהם שייך בננו הצעיר והאהוב שתרם את כל ימי עלומיו למען הכשרת המטוסים והבאתם לכשירות מרבית לקראת המשימות השמורות, הבטוחות והתכליתיות. רק אנשים כמו רמי, המחוברים בכל נימי גופם ונשמתם לאדמת הארץ ולאדם שמעליה, מסוגלים לשרת ללא הבדלה בין יום ללילה, בין שבת לחול, בין קל לקשה ובין שלום למלחמה. עבודתם מתבצעת ללא לאות ומושתתת על אמונה עמוקה ויסודית בצדקת הדרך, אהבת העם והגנה על המולדת. … אוהבים ומתגעגעים תמיד, אבא ואימא". הרב אריה שלום, מנהל המדרשה הטכנולוגית ב"מרכז שפירא", ספד לרמי : " "סילוקן של בחורים קשה כחורבן בית המקדש" (איכ"ר א' מ"ז). באורח פתאומי נלקח מאיתנו חברנו ותלמידנו היקר רמי ז"ל. הבשורה הרעה על הסתלקותו ירדה כמהלומה קשה על ראשנו, כולנו נשארנו המומים ואבלים, מחנכיו ומדריכיו, חבריו לכיתה ולפנימייה, כולם העריצוהו וכיבדוהו על אישיותו המיוחדת, מידותיו התרומיות וכישוריו הרבים. רמי היה תמיד הראש לראשונים, הטוב במצוינים, תמיד הצטיין בלימודיו ויחד עם זאת בן מסור ואוהב להוריו ולמשפחתו. בשיחותינו הרבות, לא אחת הדגיש את רצונו העז וחפצו לתרום ולתת, לתרום ככל יכולתו למדינה ולתת את מלוא העזרה לחברה כולה. עם סיום לימודיו בפנימייתו, בהצלחה מרובה, התגייס לצבא לחיל האוויר, שם שימש כאיש מקצוע במעבדות החיל. צעדו זה הסביר, כי הגיעה עתה העת לתרום למדינה משהו, ממה שהשקיעו בו הוריו, מוריו והחברה כולה. ידע להכיר טובה עד בלי קץ, ראינו אצלו את אהבתו לארץ ולעם בעת ביצוע תפקידו בצבא. מהר מאוד הוכיח כושר מנהיגות ויכולת גבוהה במישור המקצועי, התקדם בסולם התפקידים והפך להיות למורה דרך לצעירים ממנו שהגיעו לצבא, הן חבריו לפנימייה מכתות נמוכות יותר והן לאחיו שהלכו בעקבותיו. לא אחת קפץ לבקרנו בעת חופשותיו. הופעתו בפנימייה הייתה לנו ולחבריו לגאווה, כמי שבגר אצלנו והמשיך לדרכו המוצלחת אך לא שכח ולו לרגע קט את מקום חינוכו, מוריו ומדריכיו. תמיד פניו קרנו מאושר ושמחה כאשר דיבר עם תלמידנו על עתידם בצבא ולאחר מכן על המשך לימודיהם לקראת תארים גבוהים יותר. תמיד היה מלא אמביציה לעלות ולהצליח … כך עשה תמיד והוכיח לכולם שנוסחה זו מועילה ויעילה לחיים. כחודשיים לפני התאונה הקטלנית, התקשר עימי, כפי שעשה פעמים רבות קודם לכן, סיפר על ביתו החדש שהולך וניבנה, על ציפייתו הגדולה להיכנס לבית החדש. ועל משפחתו היקרה, אשתו שכה אהב, ילדיו המקסימים שעבורם בנה את הארמון החדש וביקש ממני לקפוץ אליו ולבקר בביתו החדש. יחד עם זאת כבר חשב על חנוכת ביתו החדש וקביעת המזוזות "ברב עם" יחד עם הוריו, אחיו וכל בני משפחתו. שמחה זו אספה את כל בני המשפחה, הוריו היקרים שכה אהבו אותו, עמלו ויגעו יגיעה רבה עד זכו לראות את רמי ז"ל במלוא תפארתו וגאוותו, אחיו שראו בו את אחיהם הבכור והאהוב, אשתו וילדיו שהעריצוהו על מה שהוא היה עבורם ועל מה שהוא סימל למשפחה כולה. כל זה נקטע באיבו. אך דעו לכם שהישגיו הרבים נזקפים בראש וראשונה לזכותכם, בזכות החינוך שחינכתם, בזכות אהבת העם והארץ שספג בבית, בזכות אהבת האדם שאיתה הוא הגיע אלינו בזכות כל אלו, חייבים אתם לזקוף קומתכם ולהביט בגאווה. גאווה על כך שזכיתם בבן, אח, בעל האב לילדיו, שכל משפחה בישראל הייתה גאה בו. "חבל על דאבדין ולא משתכחין". יהי זכרו ברוך. " כתב ששון דניאל, חברו של רמי: "רמי היקר, יום רודף יום, שעה מתחלפת בשעה, וכך ככל שזמן הולך ומתרחק כך הגעגועים אליך גוברים יותר. לא אשכח את אותו יום חמישי, ישבת איתנו במחלקה ושתינו קפה. היית עם אותו כובע שחור ועם המעיל הכחול, עם המון חיוך על פניך, חיוך שתמיד היה ולא משנה מה… דיברנו, צחקנו, אפילו שאלתי אותך לגבי המחשב, וענית באופטימיות שביום ראשון אתה מתכוון להעביר הכול לתיקיות. הפעם הבאה שראיתי אותך הייתה בשעה 11:00 בערך, חלפתי ליד המחלקות וראיתי אותך במשרד של יאיר, עומד לידו, ושוב עם כובע הגרב השחור על הראש, ומעיל כחול ומדים מלאים באבק לבן, אבק של עשייה, של מקצוענות, של אכפתיות, של מחויבות ושל צניעות רבה. נתת לי מבט עם חיוך גדול. אילו הייתי יודע שאלו הרגעים אחרונים שלנו יחד, הייתי מחבק אותך הכי חזק בעולם ולא נותן לך ללכת. הייתי מוכן לתת המון רק בשביל לקבל עוד חיוך אחד ממך , רק עוד פעם אחת שתגיע מרחוק ותצפצף עם האוטו, רק עוד פעם אחת שתגיד "ג'ון גלר", רק עוד פעם אחת שתגיד "סמן ימני", ורק עוד פעם, רק עוד פעם שתקרא לי "שקע ותקע" . רמי ניתן לכתוב עליך ספרים. על טוב ליבך, על המקצוענות שלך, על חוכמת החיים שלך, על צניעות שבך, על כך שתמיד נתת ועזרת, ותמיד ללא תמורה ומתוך מחויבות. ועל עוד המון מעלות שבך, כולם התייעצו אתך בכל דבר, כי ידעו שרמי מבין בכל. היית כאבן משחזת של שכלנו, ולאן שתלך תהיה תמיד בליבי ובליבנו. יהי זכרך ברוך.