גוטרמן, תומר (יוסף)

בן ריקי ושלמה. נולד ביום ו' באדר א' תשל"ג (8.2.1973) בחיפה, תינוק בריא ויפה, אח לאבי וללילך. ילד שובב, סקרן, דעתן ולעתים עקשן, שגדל והיה לנער בעל עיני נץ כחולות. תומר גדל והתחנך בחיפה, למד בבית-הספר היסודי 'אהוד' ובמגמה הריאלית בבית-הספר התיכון עירוני ה'. בשעותיו הפנויות אהב לשחק כדורגל ולצאת לטיולים ולמחנות. מגיל צעיר היה פעיל בתנועת הצופים ובהמשך נטל על עצמו את תפקיד מרכז שבט צעיר (מש"צ). כמו-כן, התאמן בקרטה והדריך את המקצוע בשכונות מצוקה בחיפה. ביולי 1991 התגייס תומר לצה"ל, ונתקבל לקורס טיס בחיל-האוויר. הוא סיים את הקורס כטייס במגמת מסוקי-קרב ולאחר קורס אימון מתקדם נשלח לארצות-הברית להסבה למסוקי "אפאצ'י". בשנת 1995 הגיע תומר, שחבריו בחיל כינוהו בחיבה "גוטה", לטייסת "מגע הקסם" והוכשר כטייס מבצעי. מתחילת דרכו בחיל-האוויר ניכר כי תומר התאהב בעולם הטיסה, אהבה שבאה לידי ביטוי לכל אורך שירותו. תומר השתתף בעשרות גיחות מבצעיות בלבנון ובלחימה בטירור בשטחים. הוא הדריך תקופה מסוימת בבית-הספר לטיסה, בטייסת בסיסי ובטייסת מתקדם מסוקי-קרב. תומר חזר לטייסת ופיקד על קורס אימון מתקדם והסבה ל"אפאצ'י" ובהמשך מונה למפקד גף מבצעים. במהלך התפקיד הכיר את נעמה, התאהב בה ולימים נשאה לאישה. תומר השתחרר מהצבא והחל לעבוד בתעשייה האווירית ובמקביל למד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת תל אביב. הוא הצטיין בשירות המילואים שלו בטייסת והוסמך כמוביל רביעייה. בשנת 2002 במהלך לימודיו הוצע לו לחזור לתפקיד סגן מפקד טייסת בכיר (סמ"ט א'). תומר נענה בחיוב. ביום 31.5.2002 נשא לאישה את נעמה. "כבר מהפגישה הראשונה ידעתי שהקשר שלנו יתפתח למשהו רציני," מספרת נעמה, "הוא היה כל מה שחיפשתי בגבר וזה שבה אותי. המשפחה תמיד היתה חשובה בעיניו. תומר היה אדם מאושר, שלם עם עצמו, היה לו חוש הומור והוא הרבה לחייך. אהב מאוד את הטייסת ואת הטיסה במסוקי ה"אפצ'י". להיות מפקד טייסת זה משהו שתמיד עניין אותו ולכן הוא החליט להיות סמ"ט א' ולדחות את סיום הלימודים. היתה בינינו אהבה גדולה, ואני יודעת שההיריון היה הדבר שתומר רצה בו יותר מכל." בליל ל' באדר א' תשס"ג (3.3.2003) נפל רס"ן תומר גוטרמן בעת מילוי תפקידו בתאונת מטוס כנפי מסוג "פשוש" והוא בן שלושים. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו אישה הרה, הורים, אח ואחות. שישה חודשים לאחר נפילתו ב-1.9.2003 נולדה בתו, רותם. מפקד הטייסת, סא"ל י', ספד לתומר על קברו: "באנו להיפרד ממך היום, וקשה להאמין. הותרת מאחוריך חלל עצום. חלל כזה שמשאיר רק אדם נחוש, מפקד, לוחם וטייס, מנהיג שכולם הולכים אחריו באהבה. חלל של סגן מפקד טייסת, סגן שכל מפקד חולם עליו. נכנסת אל התפקיד במרץ רב, מהאזרחות, נכון לכל האתגרים הפיקודיים והמקצועיים עליהם התגברת במהירות, כפי שרק אדם מוכשר כמוך יכול. תומר, הותרת בי חלל עצום. חלל של בעל לנעמה שאותה אתה כל כך אוהב, ובמסירות מופלאה הצלחת לשלב בין התפקיד התובעני לבין חייכם כזוג טרי – חיים בהם תחסר מאוד לנעמה. היית לוחם ומוביל. ביצעת אינספור משימות מבצעיות מעבר לקווי האויב ובלחימה בשטחים, באומץ, בבהירות ובקור-רוח שכל כך איפיינו אותך. היית לי חבר ומפקד עם מגע של קסם." רס"ן ד', חבר קרוב, מספר: "תומר היה בן אדם שיודע להקשיב, חבר שמבין. הוא ידע לפרגן ולתת מלה טובה כשצריך. זה היה משהו שמאוד בלט אצלו. בניגוד לתרבות התחקור הנוקבת של החיל בתחקירים, אחרי גיחה מבצעית, הוא לא היה מחפש רק את הדברים השליליים, אלא תמיד גם את מה שהיה בסדר. המלה הטובה במקום ובזמן הנכונים היתה משהו שמאוד איפיין אותו. היתה לו יכולת טבעית לדחוף אנשים קדימה. אם הוא ראה שיש בך את השאיפה להגיע רחוק – הוא דחף אותך." מתוך דבריה של לילך, אחותו של תומר, בערב שנערך לזיכרו: "רציתי לשתף אתכם בחוויות המשותפות של תומר ושלי, אבל זה לא פשוט לבחור מבין כל כך הרבה חוויות המשתרעות על פני תקופה של קרוב ל-30 שנים, תחילתן במרדפי חתול ועכבר כשהיינו ילדים, וסיומן בחברות אמיתית בין אח ואחות. כל סיפור חשוב כל-כך עכשיו ולא רציתי לקפח זיכרון זה או אחר. על כן החלטתי להביע את תחושותי בעזרת מלותיו של הסופר ריצ'ארד באך. ראשית, על ההשקעה והמצוינות של תומר בדברים שאהב – אישתו, משפחתו, חבריו, הטיסה, תפקידיו ועבודתו – מתוך הספר ה'שחף': 'מרבית השחפים אינם טורחים להוסיף על לימוד עובדות הטיסה הפשוטות ביותר – כיצד להגיע מן החוף אל המזון ולחזור. די להם בכך. לגבי מרבית השחפים אין הטיסה חשובה אלא למען המזון בלבד. אולם, לשחף זה לא היה כל עניין במזון: עיניו היו נשואות אל הטיסה לבדה…'. ולסיום, תוך פנייה אישית אל תומר, אחי היקר, מתוך הספר 'אין מקום שהוא רחוק מדי': 'עוף חופשי ורחף באושר מעל שלולית הבינוניות , מעבר לימי ההולדת, ולאורך חיי הנצח. אנחנו – שנינו – נפגשים עכשיו, וניפגש בעתיד כשנחפוץ בכך, בתוככי חגיגה אמיתית אחת, שאיננה מסתיימת לעולם.' הלוואי…" גיסתו עדי כתבה לזיכרו שיר: "עיני טורקיז, הנמתחות לחריצים/ וחיוך ענק לבן שיניים משתרע על פנים./ כך תמיד תיזכר לעד במוחנו,/ נשמתך וצביונך לוחשים ש'הכל בסדר' באוזנינו.// תומר איתן ויפה ונהדר ופשוט ומתוחכם/ בזלזליו ועליו חופה צל ומזין את סובביו כולם./ גזעו רחב ונטוע בקרקע מוצקה,/ וראו זה פלא – מפיץ חום וקורן גם בעתות קרה.// היית ילד יפה תואר, בהיר שיער ושזוף,/ שובב וקצת פרוע, בהילת הוד והדר תמיד אפוף./ כך בגרת לנער אציל ומבריק,/ נעים הליכות, חד ומעמיק./ יודע נכחה, גדול בתורה,/ נורא תהילות, בקיא ברזי עולם ונפשו שוקטה ושלמה.// בהתאם לרצון, ליכולת, לשלמות,/ היה ברור שתשאף במרומים לרבוץ, קרוב לאלוהות./ וכמו בכל רפרוף ומשב יד שלך, שהנפיק תדירות אך שבח ותוצאות חסרות תקדים,/ גם כאן הברקת והפלאת ובכל הפחת חיים.// והפכת לאיש, לקצין, לטייס. והפכת לנסיך, למפקד, לחבר./ ועתה, אך לפני תשעה ירחים, הגדלת אף לנעימה שבנשים להתחבר./ ונשאת אותה לך/ לשמש כעזר נגדך/ והפרית ונטעת בתוכה זרעך/ שלעולם לא יכירך/ באם ילדך יגדל ככפיר שואג או כלביאה גבורה.// בדמי ימיך נקטפת מאיתנו,/ נסיך צעיר, לעד מחייך תיוותר ברוחי עינינו./ לאביך ולאמך, שאותך יכאבו אלי נצח, כאילו היו בתוכך,/ לאחיך הגאה, השם נר לרגליך,/ לאחותך, שתתרפק על צביונך,/ ולאשתך, שהספיקה להריחך, להיזון ולהזינך ואתה… אתה כבר אינך.." דודי, חבר לטייסת, כותב: "תומר, אני מודה שעוד לא התרגלתי, עוד לא התרגלתי לשוחח עליך ולא איתך, עוד לא התרגלתי לשבת במועדון ולראות את תמונתך מביטה בחיוך מקסים ואינסופי, עוד לא התרגלתי לעובדה שכדי לראות אותך אפשר לבוא בכל שעה, לשבת בשקט ולדבר לאבן. עוד לא התרגלתי לדבר אליך ולא לקבל תשובה, עוד לא התרגלתי לעובדה שאתה אינך, ותומר – אני גם לא אתרגל. ולמרות זאת נמשיך לעשות את הדברים שעשינו עד לא מזמן איתך, אך הפעם זה יהיה בלעדיך, נמריא וננחת, נשתה ונצחק, נטייל ונארגן מסיבות – אתה בטח יושב שם למעלה ואומר: 'לפחות הם המשיכו לחיות.' ולמרות שנמשיך בשגרת חיינו, אני אתגעגע לצ'פחה המחבקת בכל פעם שהייתי מגיע למילואים, למלה הנכונה בתחקיר, לשקט הנפשי ולניצוץ בעיניים בדרך לליין. וככל שהזמן עובר זה רק מתגבר ומתגבר." חברו אדם כותב עליו: "בשבוע שעבר הצטלמנו באוניברסיטה ודיברנו על תומר. קצת מצחיק להיזכר בו ליד בנין הפקולטה להנדסה. מי שמכיר את תומר בלימודים מחייך עכשיו. אני בטוח שהוא הסתכל עלינו באותו יום והרביץ איזה צחוק טוב וכמה בדיחות על הבחירה שלנו לצלם מחוץ לבניין וולפסון. העברנו שם יחד הרבה שעות בציפייה לסוף היום, סוף השבוע, סוף הסמסטר. האמת היא שכל מה שקשור בתומר הוא עצוב-מצחיק. עצוב, כי זה זיכרון ואי-אפשר להרים טלפון לטייסת, לבקש את תומר ולהתלונן שאנחנו כאן לבד בלעדיו. מצחיק, כי בכל פעם שתמונה או זיכרון של תומר עולים לי בראש זה מעלה חיוך וחמימות כזאת בלב. בבוקר היינו יושבים מחוץ לפקולטה על גדר האבן ורואים את תומר מגיע מרחוק, התיק הירוק זרוק על הכתף, המבט שחציו חושב על השעות הארוכות שמצפות לנו והחצי השני חיוך בזווית הפה, מתכונן להתבדחות שעוד רגע תבוא. משם היינו נכנסים בהליכה איטית לכיתה ומתיישבים בשורה האחורית, כמה שיותר קרוב לדלת ורחוק מהמרצה, אולי נישבר באמצע השיעור ונלך לאיזה כוס קפה או בכלל הביתה…" חברו חיים כותב עליו: "איך אני זוכר את תומר? בלתי מנוצח. אדם שדבר לא יכול לעמוד מולו, מול התכליתיות, המקצועיות, הירידה לפרטים, היכולת לממש דברים מרעיון ותו לא וכל זה עם הטאצ' ה'גוטאי' שלך ועם התנועה האופיינית לך כל כך. שמח ומאושר עם עיניים מחייכות, גם ברגעים קשים, תמיד עם הערה צינית כדי להעלות את המורל. תומר עם המעטה החיצוני הקשוח, במיוחד מול אנשים חדשים, פקודים, מפקדים, אך עם זאת בעל רצון עז לתרום, לתת, להקשיב. אני זוכר את תומר הצנוע שסולד מפופוליזם זול ומתמקד בעשייה. ישראלי בלב ונפש, זה שגורר אותי לאכול פלאפל יום אחרי שפתחו את פלאפל 'אוריון' בתל אביב, זה שלא מפספס את משחק השבת, תומר שלוקח את נעמה לאכול במסעדה יהודית באמצע תל אביב, שאוהב לאכול כבד קצוץ משוק הכרמל וכמובן תומר שלא מוותר על הכדורגל עם החבר'ה ביום שלישי ושישי. וכמו שציינתי, אני זוכר אותו כבעל אוהב מלא חום ואהבה, תומר שמוכן לעשות הכל למען המשפחה. אני גם זוכר את השבת האחרונה שלנו יחד, רק יומיים לפני האסון שקרה, את האווירה האופטימית שהיתה בנו, איך הודעתם לנו שאתם בהריון, ככה בדרך אגב. איך שהיית מלא מוטיבציה מהתפקיד כסמ"ט א', מלא ברעיונות חדשים וחדור מוטיבציה להגשים אותם… היה ברור לי כל כך שאתה תצליח, שאתה בוודאות תטביע את חותמך בטייסת ובצבא." חברתו עדה כותבת לו בשם החברים הקרובים: "היית שונה מאיתנו במעט. היית אוהד 'מכבי' – כשכולם עוד חשבו שחיפה אדומה. היית ימני מוצהר – ואנחנו היינו בשמאל. אהבת לשמוע את שלמה ארצי – ואנחנו צעקנו 'הצילו'. היית ילד יפה עם עיניים כחולות, אבל זה היה החיוך שהפיל את כולן ברשת. וכל פעם שנזכרים בך מתפשט החיוך." שוש גורפינקל, אמה של נעמה, כותבת: "טיפה לטיפה מצטרפות והופכות/ לנהר רחב ידיים עד לקצה האופק.// נולדו כל אחד במקום אחר/ חייה וחייו – ינקותם, ילדותם, נעוריהם,/ היא פה והוא שם/ עד נקודת הזמן בה נפגשו, הכירו,/ אהבו, ידעו, מימשו והפכו לנהר רגשות/ אהבה, רגישות, הבנה, הרמוניה.// היא מתנתו והוא מתנתה.// דרכם דרך- אוהבים/ פריים פרי-אוהבים// הוא נגוז כחלום/ והיא נותרה עם פרי אהבתם/ עד קץ הימים." זיוה, דודתו של תומר, כותבת לו: "תומר, חלפו להם 12 ירחים שבעיני הם 12 חורפים עצובים וחשוכים שבהם מדי לילה אני יושבת בפינת האוכל, התנור מחמם, ראשי מורם למעלה, מבטי נצמד כמו מגנט לתמונתך המקסימה, עיני נפגשות בעיניך ואני חושבת: הזהו תומר? הזהו תומר שנקטף ממשפחתנו הקטנה בעודו צעיר? והלב ממאן להאמין ועונה חרש: 'כן, זהו תומר.' תומר החסון ונעים ההליכות, תומר שחיוך תמידי על פניו, חיוך של צנעה, שלווה ורוגע עוטף אותו. כשפונים לתומר ושואלים: 'מה נשמע?' תמיד תשובה שגרתית: 'אל תדאגו יהיה בסדר,' 'הכל טוב', 'אין שום סיבה לדאגה…' "תומר: ת – תמיד הצלחת במה שעשית, בבית-הספר, בצופים ובצבא.ו-   ותרן, אחת מתכונותיך הבולטות והמקסימות היתה לוותר ולפשר בין הצדדים הניצים, היית אופטימי, דגלת תמיד  בטוב,ראית תמיד את החיוב.מ-  מרים ראשך אל על, חולם על מטוסי הקרב, וחלומך התגשם בצבא. טייס מעולה הממלא את חובותיו בנועם, בשלווה ובהצלחה.ר-  רגיש, משתדל תמיד לשמור על חיי חברה תקינים, שומר על קשרים עם חברים ומצרף תמיד לחבר'ה גם את החברים שבשוליים.על תומר אפשר לומר בוודאות: אדם הדורש מכולם שלמות. תומר דרש זאת גם מעצמו, ככתוב: 'נאה דורש ונאה מקיים'. "תומר, נעמה אישתך ורותם בתך הקטנה והמתוקה באות לבקרך תכופות. רותם הקטנה מכירה את אבא שלה רק דרך רגבי האדמה, הצמחייה והפרחים. כשתגדל יסופר לה מי היה אביה, היא תביט בתמונות וכך תכיר את אביה ותמשיך את דרכו. תומר ורותם – שמות זהים, בחילוף אותיות…"