בן רות ויעקב, נולד ביום י"א באדר תשכ"א (28.1.1961) בחדרה. בעוד רז בן ארבע שנים, נפטרה אמו רות, והוא עבר לקיבוץ העוגן עם אביו ואחיו הקטן טל. שני הבנים השתלבו יפה בחברתם החדשה, ועד מהרה הפך רז, הילד היפה והבהיר, בעל הקסם האישי הרב, לראש חבורתו, סוחף אחריו את בני גילו אל מעשי קונדס ומשובה… כעבור מספר שנים נשא יעקב אביו את אנני לאישה, ונולדו האחיות רנית ומיכל. יחסי אהבה אמיצים נרקמו בין האחים והאחיות, יחסים שהלכו והעמיקו עם השנים. כבר בשחר ילדותו ניתן היה להבחין בנחישות אופיו של רז, שקרנה ממנו במין עוצמה שקטה ומאופקת, אך הוא התברך גם ברגישות ובעדינות נפש. ציורי ילדותו הצבעוניים, מרקם ססגוני מצויר ביד אמן בוטחת, מפליאים בעושר דמיונם. עם קבוצתו הקטנה, קבוצת "שקמה", עלה רז למוסד החינוכי רמות-חפר. כאן גדל ורחב חוג ידידיו, הלכה והתגבשה אישיותו. רז אהב את חיי המוסד. הוא היה אהוד ומקובל על הכול, והכול הלכו שבי אחר חינו. בשנות לימודיו האחרונות דחקה אהבת הספורט שלו את העניין בלימודים. יותר ויותר זמן הקדיש רז לאימוניו בריצת שדה. פעמיים הוא אף זכה לייצג את ישראל בתחרויות לנוער באירופה. כשהתגייס לצה"ל ב-1979, שאף רז לשרת ביחידה קרבית. הוא הצליח לשכנע את הוועדה הרפואית הצבאית, כי הפגם בעקביו לא יפריע לו בשירותו. נתפרו עבורו נעליים מיוחדות. רז הגיע לגולני, ואת תקופת טירונותו המפרכת עבר ברוח טובה ומבודחת. עם קבוצת חיילים הוא נשלח לקורס קשר, ובאחת כמו חרב עליו עולמו. "אני לא אהיה ג'ובניק!" הוא פסק וסירב ללמוד בקורס. בדפי המבחן של סופי-השבוע הוא צייר עץ – סמלה של החטיבה, ורשם: "אני אוהב אותך, גולני!". כל פניותיו ובקשותיו הנואשות לשוב לגולני נדחו על הסף. במכתב לבת כיתתו כתב רז מבסיס הקשר: "…מהיום הראשון שהתגייסתי לא הייתי מדוכא. בכל אופן פחות מהאחרים. בטירונות היה לי כל כך טוב! פגשתי המון חברה טובים וחדשים, והמפקדים היו כולם 'על הכיפק' – חיות שקטות וקשוחות. גם מהאימונים, כמו שהיו קשים, נהניתי. את לא יכולה לתאר לך איזה הבדל זה בין הבסיס כאן לשם. כאן מקפידים על כל כפתור וצחצוח והעיקרון הוא שעל כל דבר קטן מביאים אותך למשפט או מעצר. בגולני את מרגישה שרוצים אותך ושיש מחסור גדול באנשים ומפקדים"… מאבקו של רז להשתחרר מקורס קשר, על מנת להגיע לסיירת גולני, נעשה נואש ממש. הוא שקל להפגין מול ביתו של הרמטכ"ל, ואך בקושי הצליח אביו להניאו מכך. הוא בטח ביכולתו הגבוהה, וחש נפגע שלא ניתן לו למצות אותה. הוא כתב אל הרמטכ"ל ונענה בשלילה. מפקדיו בקורס תמהו לנוכח עוצמת נחישותו של החייל הסרבן. הם אף נשבו בקסמו. במקום להענישו הם החזירו אותו לחטיבת גולני. רז לא ידע את נפשו מרוב שמחה. מכתב קצר ממפקדו לשעבר קרע לפניו עתה צוהר של תקווה: "…הבחור הנ"ל רוצה להגיע לסיירת. הוא בעל מוטיבציה אדירה, כושר מעולה, כוח מנהיגות ומסוגל לסחוף אחריו מחלקה שלמה. בקיצור, לדעתי מסוגל להגיע לסיירת ולהשתלב שם בלי בעיות, למרות ששלושה חודשים כמעט שלא עשה כלום. מבקש ממך שתצטרף אותו ל"נבחרת". בתודה, א.ק. נ.ב. בדרך כלל אני לא אוהב לעשות או לכתוב דברים כאלה, אבל הבחור באמת טוב". רז התקבל. הוא לא חסך כל מאמץ כדי לשוב לכושרו. ידידיו סייעו לו. גם כאן אהבו אותו – את יושרו וחינו, את שובבותו, את חברתו הטובה. הוא שב לכושרו ועד מהרה הוא עזר לאחרים בריצות ובמסעות הפרך. האימונים בסיירת קשים עד ללא נשוא. מסעות הניווט אינסופיים, מסע אלונקות מפרך, צניחות, אימוני לחימה והישרדות מגוונים וקשים. והכול בתנאי שדה, בין פרקי שינה קצרים. רז אהב את ההוויי המיוחד של סיירת גולני ואהב את חבריו. את אימוניו המפרכים הוא קיבל ברוח טובה, בלא תלונות. בריאיון עיתונאי, שהתפרסם חודשים מספר לפני פרוץ מלחמת לבנון, הוא התוודה בכנות האופיינית לו: "הבעיה שלי שונה מזו של רוב החברים… אני לא שש לביצועים האלה. זה לא מלהיב אותי, אני מפחד מזה. אבל אני יוצא, ואני אעשה את מה שמוטל עלי לא פחות טוב מרוב החברה, שבשביל זה באו ליחידה… אני עושה את זה פשוט מפני שצריך להגן. אבל אין לי את ההתלהבות הזאת. זה לא תענוג. זה פשוט עמוק בתודעה, שצריך לבצע"… ביום ט"ז בסיוון תשמ"ב (6.6.1982) נפל רז בקרב על הבופור. הוא הובא למנוחת-עולמים בקיבוצו, קיבוץ העוגן.
