גוטליב, מאיר-ישראל

מאיר-ישראל (שרוליק), בן ברכה ואריה, מניצולי השואה, נולד ביום ב' באדר תשי"ג (17.2.1953) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "נבטים" בכפר-חיים והמשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון האזורי בעמק-חפר. ישראל היה תלמיד חרוץ וטוב, מקובל על מוריו ואהוב על חבריו. מוריו ומחנכיו מספרים עליו, שהיה "חבר טוב ומוקף תמיד בידידים; שקט וחייכן. על נכונותו לעזור לזולת ידעו כולם. כל אחד ידע שאפשר לפנות לישראל בבקשת עזרה והבקשה לא תושב ריקם". אוהב אדם היה, חברותי ובעל לב טוב ותמיד נחלץ לעמוד לימין החלש. הוא היה צנוע, ונוח לבריות, עליז מטבעו, ישר ולא שאפתן. שאיפתו היחידה הייתה – להיות חקלאי מבוסס ולקנות ידע רב בחקלאות. הייתה בו מזיגה של רוך ושל החלטיות, של תום-לב, רצינות ובדיחות-דעת קונדסית. היה לו רגש אחריות עמוק, שבעיניו נחשב כערך מקודש. כל מה שנטל על עצמו לעשות – ביצע בשלמות ככל שיכול, בלא להשתמט ובלא להתחמק. גם בשעות הקשות ידע להיות אופטימי, ולעודד את חבריו ולהרגיעם. ישראל נמנה עם חברי תנועת הנוער העובד והלומד, והיה חבר פעיל, יוזם ומארגן. הוא הרבה לעסוק בצילום, בטיולים ברחבי הארץ, בריקודי-עם, ובשורות הגדנ"ע – בקליעה למטרה. הוא השתתף בתחרויות קליעה ואף זכה להישגים נאים. הוא היה בן נאמן להוריו ואהבם אהבה רבה, ומכל לבו קיווה, שלאחר שיסיים את שירותו הצבאי הסדיר, יוכל להיפנות לפיתוח משק הוריו ולעשותו משק לתפארת. ישראל גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1971, והתנדב לנח"ל. לאחר הטירונות השתלם בקורס מ"כים ולאחריו הדריך טירונים. הוא עשה בהיאחזות הנח"ל בגיתית ושירת שם כסמל מבצעים. חברו מעיד עליו, שהיה "מפקד קשוח בעת הצורך, אך גם חבר שאפשר לשבת ולשוחח עמו. הוא היה רגוע תמיד ולא פגע באדם". ביום א' באייר תשל"ד (23.4.1974), במעלה הדרך בין גיתית לפצאל, בדרך להכנת האנדרטה לזכר חללי צה"ל שנפלו בבקעת הירדן, עלה רכבו על מוקש. חמישה חיילים נהרגו וישראל בתוכם. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר מונאש. השאיר אחריו אב, אם ואחות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "את כל תפקידיו המבצעיים בסיירת ובהיאחזות מילא ישראל בהצלחה בלתי-רגילה, תוך מתן דוגמה אישית, יזמה ועזרה לזולת". הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, זיכרונות, מכתבים ותצלומים.