גואטה, שי-חיים

בן שושנה ויהודה. נולד ביום א' בניסן תשל"ט (29.3.1979) בתל אביב, אח בכור לאבי. שי בא לעולם לאחר שנים ארוכות שעברו על הוריו בציפייה מייסרת לילד, על כן ניתן לו שמו, שי – כי הולדתו היתה מתנה נפלאה. שי היה פעוט שמנמן שגומות חן בלחייו, חברותי ומלא שמחת חיים. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'תל נורדאו' בתל אביב. שי היה אהוב ומקובל על בני גילו: מחונן בכשרון לביצוע חיקויים ונחשב ל'בדרן' שבחבורה, האווירה סביבו היתה תמיד עליזה ומשוחררת. שי היה שחקן שחמט מוכשר ונמנה עם נבחרת השחמט של בית ספרו ו'מכבי תל אביב'. הוא השתתף בטורנירים רבים במסגרת בית-הספר ומחוצה לה. כמו כן, הצטרף לתנועת הנוער 'המחנות העולים' והיה פעיל בה זמן מה. עם סיום בית-הספר היסודי המשיך שי את לימודיו בחטיבת-הביניים של 'הגימנסיה העברית הרצליה' והיה מהילדים הפופולריים ביותר בבית-הספר. בשעות הפנאי אהב לבלות בדיסקוטקים ולטייל עם חבריו. בחטיבה למד בכיתת ספורט, שבמסגרתה מימש את כישוריו האתלטיים: הוא אהב לרוץ ולשחק כדורעף, הצטיין בריצות ארוכות ובהדיפת כדור ברזל. יכולת גבוהה במיוחד גילה בתחום אמנות הלחימה באגרוף תאילנדי, ורכש חברים טובים במסגרת האימונים בענף זה. לא רבים ידעו כי שי שלח ידו בכתיבת שירים, שבהם באה לידי ביטוי רגישותו הרבה. באותה תקופה כתב לחברתו דאז, אביטל, שיר אהבה: "את ידך אספתי/ ואותך ליטפתי/ כמו ציפור קטנה./ לפעימות לבך האזנתי/ ומאז ידעתי/ אהבה מצאתי/ ואקח אותך אתי/ לאהוב עד יום מותי./ כמו מלאך ירדת אלי/ וכנפייך מעלי/ את אושרי מצאתי/ שלתוך לבך נכנסתי/ כי נשבעתי לאלוהיי/ שאוהב אותך כל חיי/ ולבי רומז לי/ שאת כל גורלי./ במבט עינייך/ ובחיוכך/ משכת אותי/ ללכת אחרייך./ אף כי התביישתי/ באוזנך לחשתי/ בואי נא אל תוך תוכי/ לאהוב עד יום מותי." בהגיעו לכיתה ט' החל לעבוד כסוכן מכירות בחברה לשיווק מוצרי מזון בינלאומיים וסייע בפרנסת המשפחה. שי השקיע בעבודתו מאמצים רבים תוך גילוי מידה יוצאת דופן של בגרות ואחריות. מאחר שמרבית זמנו הוקדש לעבודה, החליט לעזוב את הגימנסיה ולהמשיך את לימודיו בתיכון האקסטרני 'רון'. במהלך אותה שנה נסע לארצות-הברית לכנס בינלאומי מטעם החברה ובילה בנעימים בניו יורק ובאטלנטה. זמן לא רב לאחר-מכן, נקלעה החברה לקשיים, ושי החליט לשוב ולהשקיע בלימודים. הוא עבר ללמוד ב'תיכון תל אביב', שם סיים את לימודיו במגמה ההומנית. במהלך תקופת התיכון המשיך שי לעבוד בעבודות שונות; ושימש בין השאר כמנהל משמרת בחנות בגדים מצליחה. סמוך לחגיגת בר-המצווה של אחיו ובהשפעתו, החל שי לשמור מסורת, לקיים מצוות ולהתפלל בשבתות בבית הכנסת. לקראת גיוסו לצה"ל הצהיר שי כי בכוונתו לשרת ביחידה קרבית ולתרום ככל יכולתו למדינה. הוא שאף לשרת כלוחם ביחידת 'דובדבן' והתאמן בריצות על-מנת לשפר את כושרו הגופני. לא היה מאושר וגאה ממנו משהתבשר כי עבר את הגיבושים והתקבל ליחידה. בשלהי יולי 1997 גויס שי לשירות החובה והחל את מסלול ההכשרה כלוחם בצוות 'וינר', צוות ההכשרה של יחידת 'דובדבן'. הוא השתלב היטב בצוות ולא פעם תיאר את מפקדיו וחבריו כ"אחים", בני משפחה. שי לא חסך מעצמו מאמצים ומעולם לא נכנע לקשיים. חבריו לצוות העידו, כי היה מעמודי התווך של היחידה. הוא זכה בכינוי "מלאך עם גומות", כיוון שתמיד חייך. כתב מפקדו: "שי השתייך לזן מיוחד של אנשים, שלא פוגשים בכל יום. תמיד הפגין רצון לסייע ולעזור לסובבים אותו ורקם מערכות יחסים ייחודיות עם חבריו ומפקדיו… היה חייל למופת ובלט בחיוכו האמיתי ומלא החיים." ביום ט"ו בשבט תשנ"ח (11.2.1998) נפל שי בעת שירותו והוא בן תשע-עשרה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר אחריו הורים ואח. על קברו נחקק הפסוק: "שקר שנאתי ואתעבה, תורתך אהבתי. יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש". במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק: "שי, זיכרונו לברכה, שירת כלוחם ביחידת 'דובדבן' שבעוצבת יהודה ושומרון ותואר על-ידי מפקדיו כחייל למופת, שהרבה להתנדב ולסייע לסובבים אותו בכל עת. שי בלט בצניעותו, שאף לשלמות הביצוע והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד." על קברו של שי נמצא שיר שכתב חברו: "שי, תמיד היה לך חיוך על הפנים./ כך אנחנו זוכרים אותך כל השנים./ 'שי, תספר בדיחה'/ ככה היינו פותחים את השיחה./ בחור יפה, חזק וחבר של כולם/ בחור שלא היו רבים כמותו בכל העולם./ הוא היה מצחיק אותנו כשהיינו עצובים./ איך זה קרה, רק אתמול היינו ילדים/ דיברנו תמיד על קרבי, רצינו להיות לוחמים/ ועכשיו הלכת מאתנו לעולמים." משפחתו של שי הנציחה את זיכרו בבית-הכנסת 'נתן הנביא' בתל אביב. יחידתו הקימה גל- עד על קברו ויזמה הקמת גל-עד לזכר חללי היחידה. חבריו של שי מקיימים לזיכרו טורניר כדורגל שנתי. כחודשיים לאחר נפילתו, כתב אבי, אחיו של שי, עבודה בנושא "חמישים שנה למדינת ישראל". בעבודה, המתמקדת בחוויית הכאב והאובדן, מובאים קווים לדמותו של שי. השיר שכתב שי בהיותו בן ארבע-עשרה לחברתו אביטל הולחן ויצא על גבי תקליטור. כמו כן, הופק סרטון וידאו לזיכרו. בני המשפחה כותבים: "דבר לא ימלא את החלל האינסופי שהותיר אחריו שי בלכתו."