גואטה, משה

משה, בן רחל וציון, נולד ביום כ"א בחשון תש"ד (19.11.1943) בטריפולי שבלוב ועלה ארצה בשנת תשכ"ד (1964). בעיר הולדתו למד בבית-ספר יסודי וכן למד בבית-ספר עברי, ששכן בבית-הכנסת על שם הרב יהודה סרוסי ז"ל. משה גדל וחונך ברוח המסורת המיוחדת לקהילת יהודי לוב. בבית-הספר העברי התגלה כתלמיד חרוץ ושקדן, התמסר ללימודים והגיע להישגים מעולים. עקב מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, יצא לעבוד והתמחה במקצוע החייטות, הוא נשא בעול פרנסת המשפחה והיה התומך העיקרי בה. אך את אחיו ואחיותיו הצעירים עודד להמשיך בלימודים ולרכוש השכלה ובכך להגשים את אשר נבצר ממנו. משה היה מוכר כאדם נעים הליכות, חביב על הבריות ושונא ריב ומדון. הוא היה אהוב ומקובל על בני הקהילה היהודית בטריפולי, בזכות מידותיו הטובות ונכונותו לסייע תמיד לכל נזקק. מנעוריו ספג משה את ערכי האהבה לעם ישראל ואת השאיפה לעלות לארץ-ישראל. הוא קיבל את רעיונות התנועה הציונית ודבק בהם. למרות המגבלות שהטיל המשטר בארצו, הצליח להאזין בסתר לשידורי הרדיו מארץ-ישראל. הוא ידע על הישגיה של המדינה, שמח עליהם ושאיפתו לעלות לארץ התגברה. בשנת 1963, לאחר שהגיע למסקנה שמשפחתו מבוססת די הצורך, החליט להגשים את חלומו ולעלות לארץ-ישראל. למרות שהיתר יציאה לא ניתן על נקלה, לא נרתע וחתר בעקביות במשך שנה שלמה, עד שהצליח להערים על שלטונות לוב והצליח לצאת משם עם אחותו מרים ולהגיע לאיטליה. שם התקשר מיד עם נציגי הסוכנות היהודית והם סייעו בידו להגיע ארצה. לאחר ששיכן את אחותו הצעירה ודאג למלא את מחסורה, פתח במאבק חדש, שמטרתו להתבסס ולהתקדם בארצו החדשה. הוא עבד כטייח וכפועל בניין, והשקיע מאמצים רבים כדי להצליח בעבודתו ולהתקדם. בשנת 1965 נשא לאישה את חברתו אילנה והקים יחד עמה את ביתו בלוד. משה גויס לצה"ל בסוף נובמבר 1967 ועבר מסלול שירות של עולים חדשים, במסגרת חיל הרגלים. אחרי הטירונות והאימון הבסיסי, הוצב לשירות מילואים בחטיבת ירושלים. ביחידה זו היה נקרא לתקופות של שירות מילואים. בשנים הראשונות לנישואיו השקיע משה את כל מרצו ואונו בעבודה. הוא רצה לבסס את מעמדה של משפחתו ולהעניק לה מכל טוב. לאחר שנות עבודה ארוכות ומפרכות הצליח לרכוש בית משלו והחל להגשים, בזו אחר זו, את כל המטרות שהציב לעצמו. בערב ראש השנה תשל"ד נפרד מבני משפחתו ויצא לשירות מילואים פעיל. הוא וחבריו ליחידה הגנו על המעוזים שלאורך תעלת סואץ. בערב יום הכיפורים היה צריך לצאת לחופשה, אך ויתר על תורו כדי להיות עם משפחתו בחג הסוכות. במלחמת יום הכיפורים לחמו חיילי החטיבה הירושלמית לבלימת כוחות האויב, שהחלו צולחים את התעלה. בקרב ההגנה על מעוז "לחצנית" נפצע משה פצעים אנושים ונפל בשבי. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) מת מפצעיו בשבי המצרים. נפילתו קטעה את מאמציו להשיג את כל הדברים שחלם עליהם ועבד למענם. לאחר שגופתו הוחזרה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בלוד. השאיר אחריו אישה, שני בנים, בת, הורים, חמישה אחים ושלוש אחיות, לאחר מותו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד יחידתו: "משה נמנה עם שורותינו, לחם בגבורה רבה במעוז "לחצנית" שעל שפת תעלת סואץ, ונפל בהגינו על חבריו ועל ביתו אשר בעורף. בתקופת שירותו עמנו בגדוד מצאנו בו תכונות של אדם ולוחם למופת".