בן רותי וציון, נולד בכפר יונה ביום י"ד באב תשל"ח (17.8.1978), אח צעיר לויקי, נעמי, רוני, דודו, ברוך ושרי. אייל, תינוק מתוק ואהוב על כולם, גדל והיה לבחור אוהב, אחראי ומסור. אייל החל ללמוד בבית-הספר היסודי 'עמל' בכפר יונה, וסיימם בבית-הספר התיכון 'נעורים' בבית ינאי, בתום י"ג שנים. לאחר שירותו הצבאי תיכנן ללמוד מחשבים בטכניון. ביולי 1996 התגייס אייל לצה"ל והוצב בחיל-החימוש, שם שירת כשנה. אייל, שחלם לשרת ב'גולני' עשה כל שביכולתו כדי להצטרף לחטיבה. לבסוף הצליח להגשים את חלומו הנכסף והצטרף ל'משפחת גולני'. אייל אהב מאוד את השירות בצבא בכלל וב'גולני' בפרט. מעולם לא התלונן ונהג להתנדב ולצאת למשימות גם כשלא היה חייב הוא רכש את הערכתם ואהבתם של חבריו ליחידה במנהיגותו, ערכיו ואישיותו החמה. בתקופות הקשות של האימונים נהג לעודד את חבריו בחיוך רחב, במלה טובה ובעזרה. חבריו למחלקה מספרים כי היה חייל מהסוג הטוב ביותר, 'מורעל', מקצוען וחזק. אבל יותר מכל היה אדם מהסוג הטוב ביותר. תמיד עוזר ומחייך. מנהיג כריזמטי וצנוע. אייל בלט במקצועיותו. חבריו ליחידה ומפקדיו ידעו, שעליו ניתן תמיד לסמוך שיבצע את משימותיו ללא פחד, על הצד הטוב ביותר. חברו איתי מספר: "…היית מומחה לפרטים הקטנים – הכרת כל זיז ובורג ב'נגב', במרגמה ובכל דבר שנגעת בו. ומצד שני גם המטרה הגדולה, להגן על גבולה של המדינה, לא נעלמה ממך. בזכותה ידעת לדלג בקלות על הפכים הקטנים של המסלול והפלוגה הוותיקה… את הכול עשית בחיוך ובטוב לב…" בזמנו הפנוי ובחופשותיו מהצבא אהב אייל לשחק כדורסל, לבלות עם חברים ולקרוא, בעיקר ספרי מדע בדיוני. גם משחקי מחשב וגלישה באינטרנט קסמו לו, והוא אף תיכנן ללמוד מחשבים בטכניון בתום שירותו הצבאי. אייל שמר על קשר חם והדוק עם משפחתו. הוא אהב מאוד את אחייניו, שיחק איתם, הרים והניף אותם. לעולם לא כועס, לעולם לא צועק, הכל בשקט ובנחת, ועם הרבה אהבה וסבלנות. בשעות הבוקר המוקדמות של יום ה' באלול תשנ"ט (17.8.1999), יום הולדתו העשרים- ואחת של אייל, נתקל סיור של צה"ל בחוליית מחבלים של החיזבאללה בדרום לבנון. בקרב שהתפתח נהרג סמל דורון הירשקוביץ ושלושה לוחמים נפצעו. כוח מפלוגת הרובאים של הגדוד, ובו אייל, הוזעק לסיוע ופינוי הפצועים. אייל, שהיה המקלען בכוח, חילץ בעצמו שני פצועים למסוק. עם סיום הפינוי התארגן הכוח להמשך הלחימה במחבלים. במהלך הקרב המג"ד נפצע ואייל נהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בנתניה. הותיר הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמ"ר. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב סא"ל אילן, מפקד היחידה: "במהלך שירותו בגדוד 'הבוקעים הראשון', לא חשש ולא נרתע מן השירות התובעני בלבנון, וביצע את משימותיו תוך שאיפה תמידית למקצועיות. אייל היה הראשון להתנדב לכל משימה, תוך הפגנת אומץ לב וקור רוח, והיווה דמות של מנהיג בעיני חבריו ליחידה…" אלעד, מפקד המחלקה שלו, ספד לו: "אף פעם לא יצא לי להגיד לך עד כמה הייתי מתפעל ממך… כל פעם הפתעת אותי מחדש, אם בתרגילים שהיית מקפץ כמו אייל עם הנגב או משימות שגרה שהיו מוטלות עליך בפלוגה…" המ"פ שלו הוסיף: "היית החייל המצטיין בפלוגה, כאלה שמסתכלים עליהם ורוצים להיות כמוהם. תמיד ידעת להיות הראשון בכל משימה שהטילו עליך, מסוכנת יותר ומסוכנת פחות, ללא כל חשש ופחד…" אחיו של אייל, ברוך, כתב: "יום אחד, בבוקר עם הנץ החמה, עת הציפור נסקה לרקיע. הרוח ילל באיוושה קלה, ויום החמסין האחרון החל. ואז התעוררת אחי. בצהרים הרוח הפכה עזה והשמש בערה ללא רחם. מסוק עלה מסוק ירד, יציאה לכיוון הוואדי וצרור יריות. ואתה אחי לא ויתרת. בערב השמש לכיוון הים יורדת, וגם הרוח תפסה תנומה. יום החמסין אידה את עצמו והעולם הקטן חוזר לשגרה. ואתה אחי כבר לא היית. קום אחי, אל תיפול, זקוף קומתך, הן תדע כמה אהבנו. והימים כבר לא עוברים, גם הם עומדים דום לכבודך. וכל חיוך שמפציע מכיל זיכרון שלך. ואתה אחי, חסר. אייל, אחי, אתה לבטח האיש שמשיב את הרוח ומזריח את השמש. הציפור שנוסקת שואפת להגיע אליך, והחמסין שמכה הוא חום גופך. ואתה אייל דם ליבנו." אחיינו שי כתב : "…אני נורא מתגעגע אליך. אני נורא אוהב אותך. כל פעם שחזרת מהצבא שיחקת איתי במשחק כלשהו. במיוחד בכדורגל. אני אהבתי בלילה לבוא אליך ולשכב לידך. עכשיו אתה המלאך של המשפחה. משקיף עלינו מלמעלה ומגן עלינו שלא יקרה לנו כלום…" המשפחה הקימה לזכרו של אייל אתר אינטרנט שכתובתו http://city.walla.co.il/gueyal. באתר ציוני דרך מתקופות שונות בחייו של אייל, סיפור הקרב שבו נפל, ודברים שכתבו לזכרו משפחתו, ידידיו וחבריו ליחידה. לזכרו ניטע עץ בהרי ירושלים על-ידי הרב יונתן פרלמן ודינה ליפסקי.
