בנם של נזמיה ויוסוף. נולד ב-28.11.1985 בערערה שבוואדי ערה. אח לחוסאם, רוזית, מוחמד, אחמד, אנגאם, הישאם ו-ווליד.. סעיד בן למשפחה מוסלמית, למד והתחנך בבית הספר בערערה. הוא היה בחור מלא שמחת חיים. מגיל צעיר עבד אביו של סעיד באזור המרכז עם יהודים, ויצר עִמם קשרים טובים. בעקבות אירועי אוקטובר 2000 בוואדי ערה הגיע האב, יוסוף מחמד ג'הג'א, למסקנה שעל הערבים בישראל להתנדב לשירות בצבא. הוא שלח את בניו לצה"ל כדי לשנות את הדעה הקדומה של יהודים ישראלים כלפי ואדי ערה ולהעביר מסר לציבור בישראל: כל הבנים צריכים לשרת במדינה שבה הם חיים ולהגן עליה. ההפגנות בשנת 2000 התחילו כהזדהות של ערבים בישראל עם "אינתיפאדת אל-אקצה". יוסוף ג'הג'א חזר מעבודתו ביום שבו פרצו המהומות ונדהם לראות בצומת ערערה אוטובוס "אגד" שרוף, רמזורים שכובים על הכביש, צמיגים בוערים ואבנים על הכביש ועל המדרכות. בתוך הכפר נשרפו בנייני הבנק והדואר. "מבחינתי זה היה יום שחור למדינה, לתושבים הערבים ולאזור ואדי ערה," הוא אמר. לדבריו כשמונים אחוז מתושבי ואדי ערה הערבים אינם מבקשים אלא להתפרנס בכבוד ולחיות חיים רגילים. המיעוט מְכַוֵון לקיצוניות. יוסוף ג'הג'א מאמין שאם יהיה שוויון בין ערבים ליהודים, הציבור הערבי בישראל יוכל להוות גשר לשלום בתחום המדיני. מאז המהומות הוא חשב רבות כיצד ניתן לשפר את תדמית ואדי ערה בקרב האוכלוסייה היהודית, שיתף בהתלבטויותיו בני משפחה וידידים, ובסופו של דבר הגיע למסקנה חד-משמעית שכדי לנקות את הכתם שרובץ על האוכלוסייה הערבית באזור, על הבנים להתנדב לשירות המדינה. אחיו התאום של סעיד,ווליד, התנדב לגדס"ר 585 (גדוד הסיור המדברי הבדואי) ואח נוסף-הישאם, התנדב למשמר הגבול. סעיד רצה מאוד להתגייס לצבא וללכת בעקבות אחיו התאום ששירת כבר במוצב ברפיח, כמה מאות מטרים ממזרח למסוף רפיח. לא כל התגובות בחברה הערבית ואפילו בקרב המשפחה היו מעודדות, וגיוס הבנים לצה"ל עורר התנגדות עזה בכפר. אמם נזמיה חששה שיתנכלו לבניה בעת חופשתם בבית. יחד עם זאת, עשרות צעירים ערבים מוסלמים מכפרי המשולש הלכו בעקבות בני משפחת ג'הג'א והתנדבו לשירות צבאי. סעיד התגייס לצה"ל ב-29 בדצמבר 2003, ועבר טירונות ואימון מתקדם בחיל הרגלים, ביחידת גדס"ר 585. לאחר מכן הוצב כלוחם במוצב JVT ברפיח, שם החליף את אחיו ומילא את מקומו. בני המשפחה מספרים שסעיד היה חייל חרוץ שאהב את שירותו הצבאי ולא פחד לשרת בשטחים. ב-12.12.2004 בשעה שש בערב, אירע פיצוץ בחלק המזרחי של המוצב. מנהרת תופת שנחפרה מתוך בתים פלסטינים סמוכים הכילה חומר נפץ במשקל של טון אחד, שמוקם מתחת למשרדי המוצב. שני פיצוצים רבי עוצמה בזה אחר זה, בשני מוקדים שונים, גרמו לפגיעה של כל אחד-עשר החיילים שהיו במוצב באותה עת. מיד לאחר מכן חדרו למוצב שני מחבלים שארבו בסמוך וירו לעבר החיילים. אלה השיבו אש, הרגו את אחד המחבלים, ואילו חברו הצליח להימלט. למקום הוזעקו כוחות חילוץ והצלה גדולים בסיוע מסוקי קרב כדי לחלץ את הפצועים. אז אירע פיצוץ שלישי במוצב, שנועד כנראה לפגוע במחלצים, אך הוא לא גרם לנפגעים. בשל אש מסיבית של פצצות מרגמה שנפתחה מכמה כיוונים, הצליחו כוחות צה"ל לחלץ את הפצועים רק לאחר שעה ארוכה. בהתקפה המשולבת נהרגו חמישה חיילים וסעיד ביניהם, ושישה נפצעו. המבנים עלו בלהבות ולמוצב נגרם הרס מוחלט. ההרוגים הנוספים הם סמל אדהם שחאדה, סמל עארף אזברגה, סמל טארק אל-זיאדנה וסמל חוסיין אבו-ליל. סעיד ג'הג'א נפל בפעילות מבצעית בעזה ב-12.12.2004 ולמחרת היום הובא בטקס צבאי למנוחת עולמים בבית העלמין בכפרו ערערה. בן תשע-עשרה היה בנפלו. הוא הותיר אחריו הורים, חמישה אחים – איהב, מוחמד, אחמד, הישאם ווליד, ושתי אחיות – רוזית ואנגאם. לאחר מותו הועלה סעיד לדרגת סמל. לאחר מותו של סעיד סיפר אחיו התאום שבדרך כלל נהגו בני המשפחה לשוחח עם סעיד בטלפון אחרי השעה אחת-עשרה בלילה. מכיוון שעד הבוקר לא הצליחו להשיג אותו, חשו שמשהו לא טוב קרה לו. אז הגיעו אל הבית נציגי צה"ל ובפיהם בשורת האיוב שבנם נהרג. המון רב הלך אחרי ארונו של סעיד וחלק לו כבוד אחרון. נשיא המדינה, ראש הממשלה דאז, שרים ורבים אחרים הגיעו לערערה לנחם את המשפחה. על פסגתה של גבעה החולשת על ואדי ערה ממזרח, הוקם אתר ההנצחה "אוהל סעיד". זהו מבנה מקורה שפניו אל נוף הכפר ערערה – נוף של יישובים ערביים צפופים, יישובים יהודיים חקלאיים בעיקרם, ובמערב הר הכרמל המשתרע עד לים. על האנדרטה שבמעלה ההר נכתב: "לזכר הבנים – חיילי צה"ל מוסלמים שנפלו באסון המנהרות ברפיח בשנת 2004". בכניסה לחדר ההנצחה חרוטים בעברית ובערבית שמות החיילים הערבים שנפלו ברפיח, ועל הקיר מאחור מתוח דגל ישראל. על מצבה שלצד האנדרטה נחקקו המילים: "אל תבכי אימא, אל תבכה אבא, אוהל סעיד – שוויון ושלום". בנוסף, מונצח סעיד באתר ההנצחה לחיילים המוסלמים והנוצרים בכפר ערערה.
