אילן, בן תמר ומשה, נכדם של דב ורבקה הוז, ודוד ופנינה גורדון, נולד ביום י"ט בשבט תשי"ג (4.2.1953) בתל-אביב. בשנותיו הראשונות נדדה המשפחה: תל-אביב, קיבוץ נוה-ים, נוה-מגן ובאר-שבע. כשהיה אילן בן שבע השתקעה המשפחה בנוה-מגן שברמת השרון. אילן למד בבית-הספר "נוה-מגן" ובתיכון "השרון". בכיתתו התגבשה חבורה מלוכדת בקשרי רעות אמיצים. יחד שיחקו ולמדו, גדלו ובגרו, ויחד יצאו לשירות בצבא. הילד הרזה והחביב היה לנער תמיר ויפה-תואר, כולו רוך ועדנה, בת-צחוק של חן מאירה את פניו, שופע אהבה ואהוב על הכל. "אילן בעשרים השנים שלו, תמיד היה הילד הטוב והנהדר והעדין הזה". "האישיות שלו, בחור רגיש, עדין – ילד טוב". "איפה שהוא במהות שלו הייתה העדינות הזאת טבועה". "הייתה לו תכונה שלא פגשתי אצל אף אחד – אהבה, אהבה לאנשים". "הייתי מלא הערצה למידה שבה היה מסוגל להיות חבר". "מה שאני מצאתי בו זה הרגישות שלו" – רסיסי דברים אלה מפי חבריו מגלים אולי משהו מדמותו. אילן גויס לצה"ל באוגוסט 1971 והוצב לקורס-טיס. תקווה עוממת הפכה לשאיפה גדולה – להיות טיס. אך אילן לא סיים את הקורס. הכאב החריף – שהרי ידע שהוא עצמו אחראי לכך, שכן לא שקד דיו על הלימודים הריאליים – נמהל בתקווה לשוב ביום מן הימים אל הטיס. אופיו ואישיותו של אילן התעצבו במהלך שירותו הצבאי, תוך התמודדות עם קשיים ואתגרים. אילן הצטרף אל חבריו בחיל השריון. הוא עבר את מסלול ההכשרה בקורס למקצועות הטנק, למפקדי טנקים, בקורס קציני אג"מ ובקורס קציני שריון, וב-13.6.1972 הוסמך כקצין שריון, מפקד מחלקת טנקים, בדרגת סגן-משנה. שוב היה עליו להשלים עם הצבתו כמדריך לתותחנות-טנקים בבית-הספר לשריון, שעה שהשתוקק להצטרף לחברים, שהוצבו ביחידות ששירתו בקווים. אך אט אט מצא אילן עניין ואתגר בתפקידו. הוא חש אחריות לגבי פקודיו והשתדל להיות להם למפקד מבין ומסייע. בערב יום-הכיפורים הורדה יחידתו של אילן לרפידים בצהרי יום-הכיפורים, עם תקיפת המטוסים הפתאומית, זינק אילן אל צריח הטנק והפעיל את מקלע הנ"מ. כקצין טנקים יצא אילן עם הכח לעבר תעלת-סואץ. בטנק ניתק אחד הזחלים ואילן נטל פיקוד על טנק אחר שהגיח מן האפלה. עד שהגיעו לקנטרה – נשחק הגדוד. טנק בודד שועט בלילה ברחובותיה של עיר הרפאים, השורצת אויב ואש תופת. ללא קשר, ללא פקודה, ללא מפה – חותרים להגיע לקו המים, כדי לירות אל מעבר לתעלה. על-יד מעוז "מילנו" איבד הטנק זחל ונעצר. עם הנץ אור היום התגברה האש על הטנק וסביבתו ואילן פוקד על פינוי מהיר. בו ברגע נפגע הטנק פגיעה ישירה. אילן וצוותו הצטרפו אל מגיני מעוז "מילנו" והשתלבו בלחימה על הגנתו. עם ערב נצטוו לפנות את המעוז. ליל אימים. הולכים בין מארבים של האויב. אש, פצועים והרוגים. חותרים להגיע אל כוחותינו בטרם יעלה האור. אילן, לדברי חבריו, מסייע להם ומעודד אותם, כשהוא נמצא פעם בראש הטור המתמשך ופעם בסופו. עם עלות השחר הראשון מוצאים מסתור תחת שיח. לפתע נפתחת לעברם אש מטנקים שלנו. אילן ועמו עוד חייל נוטלים טלית מידיו של איש-מילואים שהתפלל "שחרית" ויוצאים בריצה לעבר הטנק היורה. כך ניצלו עשרים וארבעה לוחמים. אילן פצוע בפניו, אך מסרב להתפנות. הוא מארגן מחלקת טנקים ויוצא אל המלחמה. ארבעה-עשר יום לחם אילן ועבר קרבות קשים. במהלך הקרבות החליף שישה טנקים, אך לדברי מפקדיו ופקודיו השליט בכוח שבפיקודו אווירה של חברות ונכונות לכל משימה. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) ממערב לתעלת סואץ, בקרב על מתחם "ערל", כשפקד על כוח טנקים והוא חשוף בצריח, נפגע אילן ונהרג. "במעשיו אלה גילה אומץ-לב, תושייה וקור-רוח למופת" – כלשון עיטור המופת שהוענק לו. לאחר נופלו הועלה אילן לדרגת סגן. אילן הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. השאיר הורים ואח. משפחתו הוציאה לאור שתי חוברות ובהן דברי חברים עליו, כפי שהועלו בשני מפגשים, שנערכו לזכרו; בספר "בנינו", שהוציאה לאור המועצה המקומית של רמת-השרון, ובספר "ההולכים ראשונה – חטיבת נתק'ה במלחמת יום-הכיפורים" ראו אור דברים עליו; בגליון במחנה מספר 36-35 מיום כ"ח באייר תשל"ה, פורסמה הרשימה "טלית שכולה תכלת" מאת דוד גת, המתארת את לחימתו; בגליון "דבר השבוע" מיום 9.11.1973 פרסם הסופר יורם קניוק רשימה עליו – "אילן יצוק מרוך".
