בן עמית ורפאל. נולד ביום ט"ז בחשוון תשל"ח (28.10.1977) בבית החולים "כרמל" בחיפה. אח צעיר לאורלי ומירב. אבישי היה ילד יפה תואר, שהתבלט בשערו הבלונדי המוזהב וביופיו. בגיל שנתיים צולם לפרסומת לחנות למוצרי תינוקות. הילד החביב במשפחה, שתמיד פינקו ונהנו לשהות במחיצתו ואחיותיו הבוגרות נהנו לשחק אתו. אבישי גדל והתחנך בקרית מוצקין. החל לימודיו בבית-הספר היסודי "בן גוריון" וסיים בהצטיינות בכיתה העיונית במגמת ספורט, בקרית החינוך "אורט" מוצקין. חביבותו ואישיותו ריכזו סביבו תמיד חברים רבים והוא התבלט מילדותו כמנהיג חברתי. בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון היה חבר במועצת התלמידים. כבר בכיתה ב' בלטו נטיותיו של אבישי לספורט והוא הצטרף לבית-הספר לכדורסל בקרית מוצקין והיה חבר בקבוצות הליגה הצעירות בקטסל. עם המעבר לבית-הספר התיכון עבר לענף הכדוריד במסגרת אגודת "מכבי עירוני מוצקין". תוך זמן קצר היה לשחקן המצטיין והתמנה ל"קפטן" של הקבוצה. ההתנדבות לכל משימה והעזרה לזולת היו תכונותיו הבולטות. הוא אהב מאוד לסייע לאנשים ובעיקר לציבור החלש. כשהיה בכיתה י' החל בהדרכת ילדים ממשפחות מצוקה וילדי עולים בפנימיית יום בקרית מוצקין, עזר להם בהכנת שיעורי הבית, שיחק והדריך אותם בפעילות גופנית. אבישי נקשר אליהם מאוד והם אליו, והיה נשאר אתם גם מעבר לשעות הפעילות, תוך דאגה לכל מחסורם. בחופשת הקיץ של שנת 1993 יצא אבישי לגרמניה וצרפת עם כיתת הספורט של בית-הספר "אורט", במסגרת חילופי נוער. התלמידים יצרו קשרי ידידות עם הנוער המקומי וזכו לביקור גומלין בקיץ שלאחריו. אבישי היה מסור וקרוב מאוד לבני משפחתו. אביו, רפי, מספר על הקשר היוצא דופן שהיה ביניהם. הם היו מתייעצים אחד עם השני ומתלבטים יחד והבן נתן לאביו לא פחות מאשר האב לבנו. אמו, עמית, מספרת על מערכת היחסים שלה עם אבישי, שהיתה מושתתת על אהבה, עזרה ותמיכה. למרות גילו הצעיר, "קלט" אותה בכל המצבים והתחשב בה וברגשותיה. כשהגיע אבישי למצוות יצא עם הוריו ל"טיול בר מצווה" בחו"ל. במשך שבועיים טיילו בגרמניה, הולנד, שווייץ ואוסטריה. הוריו מספרים שההנאה מהטיול היתה כפולה מעצם הנוכחות של אבישי. הוא התנהג כבוגר והתאים את עצמו לכל מצב. בערב ראש השנה האחרון, לפני שחזר לבסיס, השאיר אבישי בחדרו מכתב ברכה: "להורים הכי מקסימים בעולם,/ תמשיכו להיות הורים מושלמים ותומכים, כי אני באמת אוהב אתכם ואתם הכי חשובים לי./ אני גאה בכם על שגידלתם אותי, כי מה שאני זה אתם./.. …לאבא, תמשיך להיות כזה גבר תומך ואוהב, כי מאוד חשוב לי שתהנה מהשנה ועוד המון שנים./ ולאמא, אין לך מושג כמה אני אוהב אותך, אני מודה לך, כי מה שאני זה הרבה בזכותך… / לא משנה איפה אני אהיה תמיד אכבד אתכם ותמיד אני אחזור אליכם./.. אוהב אתכם/ אבישי". אחותו, מירב, מספרת: "אבישי היה אח-חבר לגבי. בתור אח הוא היה מושלם, בתור בן להורים הוא היה בן מושלם ואם הוא היה צריך להיות החבר שלי, הוא היה חבר מושלם. לאבישי, כאח, היו סדרי עדיפויות. המשפחה היתה הדבר הראשון שהוא חשב עליו וזאת הוא הביע באופן חזק ביותר. ביום נישואי הוא היה אמור לעבור גיבוש לקומנדו הימי. הקומנדו היה חלום חייו – והוא ויתר על ההזדמנות להתקבל ליחידה, כדי להיות נוכח בחתונתי. בוויתור הזה למעני, הוא הראה לנו עד כמה הוא אח מושלם. לא זכור לי שאי- פעם כעסתי עליו. אבישי היה לי חבר והדבר התבטא בפתיחות וברצון להיות אחד במחיצת השני כל הזמן. גם כשהתחתנתי ועזבתי את הבית שמרנו על קשר הדוק. כשהייתי בחו"ל, הוא התמיד לשלוח מכתבים אישיים וסיפר כל מיני חוויות". כשהיתה אחותו בצ'ילה, שלח לה ליום הולדתה סיגריה מקושטת בברכות וביקש שתדליק אותה בחצות, לפי שעון ישראל והוא, במקביל, ידליק סיגריה בישראל, וכך יחגגו יחד את יום ההולדת – שם וכאן. גם עם אורלי, האחות הבכורה ומשפחתה, היה לאבישי קשר הדוק. בכל ערב שבת, היו כל בני המשפחה סועדים יחדיו על שולחן ההורים. את עידן, בנה של אורלי, אהב מאוד הדוד אבישי. הוא לימד את עידן שירים, לקח אותו לטיולים ולשחק במגרש המשחקים. הם היו מתגלגלים ביחד על המיטה הגדולה, בחדר של סבא וסבתא, היו מתחבקים מתחת לשמיכה וצופים יחד בטלוויזיה. את בתה, גל, ילדה אורלי שבוע לפני האסון. כאשר הגיע אבישי לחופשה, לא חיכה לקבל את המכונית ונסע לבקרם באוטובוסים ובטרמפים, מצויד במתנה לתינוקת ומתנה לעידן. ברגישותו הגבוהה, הקדיש קודם כל תשומת לב לעידן ורק לאחר מכן לתינוקת. לפני גיוסו לצה"ל, הצטרף אבישי להוריו בביקורם בארצות הברית ובפנמה, שם מתגוררים דודיו. במשך חודש ימים בילה ונהנה בצורה בלתי רגילה ולפני שובו ארצה הבטיח לבני דודיו שלאחר שחרורו מצה"ל ישוב לביקור ארוך יותר. כספורטאי מצטיין, עמדה בפני אבישי האפשרות לשרת שירות קל בצבא, כדי שיוכל להמשיך בקריירה ספורטיבית, אך הוא דחה זאת על הסף. בשלהי נובמבר 1995 התגייס אבישי לצה"ל והתנדב לשרת בחטיבת גולני. השירות ביחידה קרבית היה עבורו מובן מאליו כבר שנים לפני גיוסו. אבישי אהב את השירות בגולני והיה הרוח החיה ביחידה. היה לו כושר גופני וכוח בלתי רגיל. הוא היה מאגיסט. בנוסף לציוד האישי סחב את המאג ואת שרשרות הכדורים, ולא היה ניכר שקשה לו. תמיד חייך ועודד את חבריו. חודשיים לפני האסון, במהלך חופשת שבת, נודע לאבישי שחבריו עלו על מטען בלבנון. לאחר שביקר בבית החולים החליט שהוא חוזר ליחידה שלו מיד ואמר: "…החבר'ה שלי במצב רוח ירוד, אני לא יכול להישאר בבית." אי-אפשר היה להגיע בשבת ללבנון, והוא התקשר אל החברים ועודד אותם, וראשו לא היה בבית אלא ביחידה. מפקדו, מייקל, מספר: "אבישי היה לוחם, מאגיסט, דמות חיובית בפלוגה. הנהיג את הפלוגה, יזם ועשה הרבה דברים למען הזולת. …תכננו שיצא לקורס קצינים ושיהיה מפקד". בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם סמל אבישי גדרון. בן תשע עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית, בבית העלמין בצור שלום. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמ"ר. לאחר הירידה מלבנון, אמור היה אבישי לקבל עיטור "חייל מצטיין יחידתי". משפחתו הוציאה ספר לזכרו.
