בן גאולה וראובן, אח לנאוה ולאורנה. נולד בראשון לציון ביום כ"ב באדר תש"י (11.3.1950), בסיומה של מלחמת השחרור ובתקופת הצנע. אפי גדל והתחנך בעיר הולדתו. מסלול לימודיו עבר בגן הילדים, בבית-הספר היסודי 'חביב' ושנתיים בבית-הספר התיכון 'אריאל'. כשנה וחצי לפני גיוסו לצה"ל עבד כמלטש יהלומים בתל אביב. עלם חמודות, שמח ושוקק חיים, אהוב על כל חבריו. אפי ניחן בחוש הומור מפותח, תמיד הצחיק את הסובבים אותו ומילא את הבית צחוק ושמחה תוך ביצוע חיקויים מוצלחים. נער ברוך כשרונות היה אפי. ספורטאי מצטיין, ששיחק כדורגל בקבוצת 'בני ציון' בראשון לציון ואהב לרוץ. הקצב שלט בכל גופו, בדמו ובנשמתו. מילדותו גילה כשרון ריקוד והרבה לרקוד בעיקר את ריקוד ה'טוויסט', כשכל גופו מתנועע לצלילי המוזיקה הקצבית שכה אהב. באירועים חגיגיים תמיד רקד במרכז כשהוא מוקף במעגל של מריעים לריקודו הסוחף. הוא ניחן בכשרון מוזיקלי, אהב מאוד להאזין וליצור מוזיקה, וכבר בילדותו תופף לעתים, בבוקר לפני הכניסה לכיתות בבית הספר היסודי, את קטע הליווי להנפת הדגל ללא זיוף. מדי פעם, בשעות אחר הצהרים, קיים אפי מצעדים בשכונת מגוריו, נווה ציון, כשהוא צועד בראש ומתופף את מארש הצעידה המפורסם של צה"ל ואחריו צועדים בכיף ובשמחה ילדי השכונה. כשבגר פרט על גיטרה אקוסטית וחשמלית, תופף על תופים שרכש ותיכנן להקים להקה. הבית התמלא בקצב, מוזיקה, שמחה וחדוות חיים, תמיד מלא חברים. אפי גילה מוטיבציה גבוהה לשירות בצה"ל והצטער על שהחמיץ את מלחמת ששת הימים. ב-13 בנובמבר 1967 התגייס, שירת בחיל-השריון ולחם במלחמת ההתשה בתקופה הקשה ביותר. מפקדיו ראו בו חייל מצוין, ששימש דוגמה לחבריו. אפי, שהיה נער אחראי, שמעולם לא התלונן, ביקש שלא להדאיג את בני משפחתו ולא סיפר להם על העובר עליו. כשהגיע הביתה לחופשות מהצבא, אחת לחודשיים, מילא את הבית באורו ובשמחתו היחודיים לו כל כך והרצון של בני משפחתו שיישאר בבית היה עצום. ביום שבת, יום חופשתו האחרון בטרם שב לבסיסו, בילה אפי עם חבריו בים, בילוי שאהב במיוחד. כששב מן הבילוי חש ברע, סבל מכאבי בטן חזקים ומהקאות, וחרף הפצרותיה ותחנוניה של אמו המודאגת שיסע לקצין העיר להיבדק ולקבל יום מחלה להתאוששות, בחר אפי לשוב לבסיס והסביר לאמו שהחבר'ה מחכים לתורם לצאת לחופשה והוא לא רוצה לאכזבם. כזה היה אפי, טוב לב ומתחשב, איכפתי ומצפוני, אחראי, הגון ונאמן בכל אשר עשה. מאז אותה חופשה לא שב אפי לביתו. במלחמת ההתשה, ביום 13 באוגוסט 1969, נפצע אפי באורח קשה בראשו מיריית צלף בתעלת סואץ ולא קם עוד. חמש שנים אושפז מחוסר הכרה וביום ט' באלול תשל"ד (27.8.1974) נפטר. עם מותו נדם הבית מהשמחה שמילאה אותו ומאז נדמו אורחות חיי המשפחה. סמל אפי גדסי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון והוא בן עשרים-וארבע. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. עץ התפוזים הגדול והיפה בחצר בית המשפחה, עליו נהג אפי לטפס בקלילות האופיינית לו כל כך ובשובבות מלאת חיים, כשהוא מתיישב על הדרגש שהתקין על אחד הענפים ומנגן להנאתו בגיטרה ושר, נותר מיותם וחסר חיים לאחר מותו. לזיכרו של אפי נכתב ספר תורה שהוכנס לבית-הכנסת 'נווה ציון' ביום השנה למותו. צחוקו היפה ומאיר הפנים כל כך של אפי, עיניו הטובות והיפות, בעלות הריסים הארוכים, כל כולו כל כך חסר לבני משפחתו. הגעגועים אליו רק הולכים ומתעצמים יותר ויותר, מיום ליום, משנה לשנה והזמן לא מרפא ואין ניחומים. אמו, אביו ואחיותיו לא שוכחים ולא ישכחו את אפי האהוב לעולם. הוא נצור בליבם לעד
