בנם של פאדילה וחסן. נולד ב-22.9.1979 בכפר ביר אל-מכסור שבגליל המערבי, בן בכור להוריו. אימן למד בבית הספר בכפרו. הוא היה נער פעלתן, מאושר, אהב לצחוק ולהצחיק. למשפחתו היה אוהל בדואי ומרעה, ואימן אהב בעלי חיים ובילה איתם רבות. בזמנו הפנוי היה רוכב על סוסים, על אופניים או נוסע למרחקים על טרקטורון. בתמונות המשפחתיות מתועדים הטיולים שלו וניכר שאימן אהב את החיים ורצה למצותם עד תום, כשחיוך נצחי על פניו. בתצלומים מהשבת האחרונה בחייו הוא נראה מבלה עם חבריו על חוף הכנרת, חמוש במשקפי שמש, משתעשע, נהנה מהחיים, אוהב ואהוב. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון התנדב לצה"ל. רוב קרוביו של אימן בעדה הבדואית התנדבו לצה"ל ואימן ידע תמיד שירצה להמשיך בדרכם. תהליך חיול ארוך הסתיים ביום הגיוס: 5.8.1998. את הטירונות ואת האימון המתקדם סיים עם תעודות הצטיינות. הוא עבר בהצלחה קורס מ"כים וביקש לצאת לקורס קצינים, אבל נדחה עקב תאונת דרכים קלה שאירעה יומיים לפני הקורס. אימן שירת בגדוד הסיור הבדואי. את מרבית שנות שירותו בצה"ל, שלוש שנים בשירות חובה וארבע שנים בקבע, עשה בעזה כמפקד פלוגת סיור. הוא היה חייל לדוגמה, אהב את פקודיו, ומפקדיו אהבו אותו מאוד. הוא היה אהוד בקרב חבריו מהיישוב, חבריו מיישובים בדואים אחרים ובקרב חבריו היהודים. רצונו לעזור, להתנדב ולרוץ קדימה – כל אלה אפיינו אותו. אימן תמיד הביע נכונות להשתתף בכל משימה ביחידתו. במשפחתו היה אימן עמוד תווך. הוא נהג להרגיע את הוריו, שידעו כי הוא משרת במקומות מסוכנים. אביו, חסן גדיר, סיפר על בנו טוב הלב: "הוא היה בחור נהדר, שקט ורגוע מאוד, אפילו לא עישן". אביו הוסיף כי לאחרונה סיים אימן לבנות את ביתו, וקיווה להקים משפחה, אם כי לא הספיק לבקש את ידה של הצעירה. "חששתי ולפעמים לא ישנתי בלילה, כי ידעתי איפה הבן שלי משרת… אבל מה יכולתי לעשות? הוא אדם מבוגר ולא יכולתי להחליט בשבילו." האב השלים עם המצב. הוא עצמו שירת כגשש בצה"ל במשך שנים רבות וידע פקודה מהי. "זאת הפקודה של הצבא, והבן שלי עשה את מה שהיה צריך לעשות ללא פחד, בגבורה," אמר האב. בפעם האחרונה שחזר לבסיסו נפרד אימן מסבו, דבר שלא נהג לעשות בדרך כלל. ביום רביעי, 12.5.2004, השתתף אימן בפעילות מבצעית בציר פילדלפי, במרחק של כמאה מטרים מבתי השכונה ברפיח, בדרום רצועת עזה. הכוח עבד בפיצוץ מנהרות תופת, שעל פי החשד נועדו לפגוע במוצב הסמוך, מוצב טרמית שעל גבול ישראל-מצרים. באותה תקופה נחשב ציר פילדלפי – שלאורכו היו מספר מוצבים של צה"ל – לזירת הלחימה המסוכנת ביותר, עם אירועי ירי, הנחת מטענים ושיגור טילים. הציר, תשעה קילומטרים אורכו, היה מוגן בקיר פלדה. הלחימה התמקדה בעיקר במנהרות שדרכן הבריחו הפלסטינים אמצעי לחימה ממצרים לרצועת עזה. באותו יום, השתתפו בעבודות בציר דחפור D-9, נגמ"חון ונגמ"ש. בנגמ"ש היו אימן גדיר וארבעה מחבריו, כולם ביחידת ההנדסה המיוחדת "צוות המנהרות" של אוגדת עזה. ביחידה זו שירתו מומחים לחומרי חבלה ומטרתה הייתה לחשוף מנהרות. תחילה עבד במקום הדחפור, הכין את השטח וחפר שלושה חורים בקרקע. אז הגיע הנגמ"ש שצוותו היה אמור להטמין את חומר הנפץ בתוך החורים, כאשר דחפור D-9 משוריין ונגמ"חון מאבטחים אותו מפני פגיעה מכיוון רפיח. אולם עוד לפני שאנשי הנגמ"ש החלו לשפוך את חומר הנפץ לתוך החורים בקרקע, אירע פיצוץ עז. ככל הנראה נפגע הנגמ"ש מרקטת אר-פי-ג'י שנורתה לעברו מאחת הסמטאות הסמוכות. הנגמ"ש נשא טון של חומר נפץ ומעוצמת הפיצוץ נהרגו חמשת החיילים שהיו בו. עם רב-סמל אימן גדיר נהרגו גם סרן אביב חקאני, סמל ראשון ליאור וישינסקי, סמל ראשון זאור סמיילייב וסמל אלעד כהן. שלושה חיילים נפצעו קל בתקרית. חלקי הנגמ"ש התפזרו למרחק של כחצי קילומטר לכל כיוון והפגיעה ההרסנית הקשתה על איתור גופות החללים. למחרת רוכזו כוחות גדולים של צה"ל בפאתי רפיח והחלו לבצע סריקות, כדי להביא את החללים לקבורה. כשנציגי קצין העיר הגיעו לכפר ביר אל-מכסור כדי להביא להוריו של אימן גדיר את הבשורה המרה, הם פגשו את המשפחה בסוכת האבלים כשהמוני מבקרים כבר נוהרים אליה. רוב הצעירים ביישוב משרתים בכוחות הביטחון, אלה עדכנו את קרוביהם במתרחש, וכך נודע לחבריו של אימן על האסון והם באו להודיע להורים. השמועה פשטה עד מהרה בכל רחבי היישוב. לסבו של אימן הודיעו שנכדו נפצע, אולם הסב לא האמין לידיעה ואמר כי הוא יודע שנכדו נהרג, משום שנפרד ממנו לפני לכתו לבסיס. אימן גדיר נפל בקרב בציר "פילדלפי" שליד רפיח. בן עשרים וחמש היה בנפלו. הניח אחריו הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות. אימן נטמן בבית העלמין בכפרו שבגליל התחתון ב-14.5.2004. חמשת אלפים איש – בני משפחה, חברים ואחים לנשק – ליווהו בדרכו האחרונה, בכאב וביגון עמוק. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון. בן דודו של אימן, רב-סרן במילואים חסן גדיר, ששירת בעבר כמפקד הפלוגה של אימן בגדוד הסיור בגזרת עזה, סיפר: "אימן היה לוחם טוב… הוא הכיר את השטח היטב, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שלו תחת אש." יומיים לפני מותו של אימן, פנה אחיו חוסיין לאמו ואמר לה שהוא רוצה שיוולד לו בן כדי לקרוא לו אימן על שם אחיו. האם המופתעת גערה בבנה שלא ידבר כך, אך הרגישה כי משהו רע עתיד לקרות לבנה האהוב. לאחר שנודע על מותו צמרר המשפט של חוסיין את בני משפחתו עד מאוד.
