בנימין (ביניה), בן ניסן ז"ל ובת-שבע, נולד ביום ט"ז באדר א' תש"ו (19.3.1946) במשהד שבפרס. בשנת 1950 עלתה משפחתו ארצה אחרי תלאות רבות. ביניה, אחותו הצעירה והוריו התגוררו במעברת "קדימה" ובשנת 1951 נולד במשפחה עוד בן. המשפחה חייתה בתנאי מחסור וכאשר נלקח האב לבית חולים והאם נסעה אתו, טיפל ביניה הפעוט באחותו ובאחיו במסירות ללא גבול. בשנת 1952 נפטר האב והאלמנה שבה אל שלושת הילדים ואל המחסור. ביניה ואחותו שרה נשלחו לקיבוץ מנרה, ושם הלך לבית הספר, טיפל באחותו ולא הפסיק לדאוג ולעזור לאמו ולאחיו הקטן, שנשארו בשכונת התקוה. משפחת יעקב במנרה, אמצה אותו והוא היה כבן בכור במשפחה. כאשר אבי המשפחה נעדר בעסקיו, הצביעו הילדים על ביניה כעל ראש-המשפחה. לגביהם היה הוא אח גדול ונפלא והם נקשרו אליו בכל נפשם. ביניה היה תלמיד חרוץ ושקדן, הצטיין בגישה רצינית לכל נושא שעניין אותו. הוא התעמק בידיעת הארץ ובטופוגרפיה, מצא עניין בפוליטיקה ולא נעדר מהרצאות ומחוגים בנושאים אלה. בבית-הספר היה "מלך" הכיתה, חבר נפלא, מלא התחשבות ותלמיד מצוין, שלא השתתף בתעלולים עם חבריו, והצטיין במחשבה צלולה ובכושר ביצוע מעולה. אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי במנרה, המשיך ללמוד בבית-הספר המשותף האזורי "הר וגיא" בקיבוץ דפנה. הוא היה פעיל במסגרת הגדנ"ע, השתתף בקורסי מדריכים של חטיבת בני הקיבוץ המאוחד ובקורס דאייה של הגדנ"ע. כל אותו זמן הרבה לנסוע אל אמו, להביא לה מפרי המשק ולדאוג לה ולצרכיה. בנימין גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1965. אחרי הטירונות התנדב לצנחנים, עבר קורס מ"כים והוצב בסיירת צנחנים. באפריל 1968, אחרי שהאריך את משך שירותו הסדיר בשישה חודשים נשלח לקורס קצינים, ואחרי כן השתתף בקורס קציני סיור, ביניה אהב את השירות בצה"ל. במלחמת ששת הימים השתתף בכיבוש רמת-הגולן, וכן השתתף בהרבה פעולות נועזות כגון: סמוע, כראמה, שדה התעופה של בירות, נג'ע-חמדי ועוד. בכולן הצטיין בכושר ההחלטה ובתושיה שלו ובמחשבתו הבהירה. כתב עליו מתן וילנאי: "כחייל וכמפקד בסיירת הצנחנים היה ביניה מעולה ואחד הבולטים בחבורה מובחרת זו. בכל הפעולות בהן השתתף ביניה, ביצע את תפקידיו מעל ומעבר למקובל". בספטמבר 1969 השתחרר ביניה מצה"ל וחזר למנרה. לגביו המשך החיים במשק היה מובן וטבעי. הוא נשא לאישה את חברתו מירי, שהגיעה למשק במסגרת של"ת, וברבות הימים נולדו להם בת – ענבל ובן – דני. ביניה נתן לבנו שם זה לזכרו של חברו, דני דרור ז"ל, ששירת בחיל הצנחנים ונפל במלחמת ששת-הימים בעיר העתיקה. ביניה ריכז את ענף הפרדס במשק וכאשר אירע משבר בענף הכותנה, ניאות ליטול על עצמו את ריכוזו, כיון שהיה האדם האחד שיוכל להצילו. הוא עשה מלאכתו במסירות רבה, מכל לבו ובכל כוחותיו. נבחר כחבר מזכירות המשק, והיה חבר בוועדת החברים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוזעק ביניה ליחידתו. הוא פיקד על יחידת סיור ברמת הגולן, שכן זמן קצר לפני המלחמה עבר ליחידה במסגרת חיל השריון. במכתב שכתב מהרמה בעיצומה של המלחמה הוא כותב: …"קרו כאן דברים ששנים חונכנו לחשוב שהם לא יכולים לקרות לנו. למרות זאת אני חושב, שהשלבים הקשים כבר מאחורינו. אנחנו כבר יושבים על הגבול הקודם. מעניין, עשיתי בדיוק את אותו הציר שבו לחמתי בששת הימים, אבל הרבה יותר קשה… היחידי שעומד לעזרתנו בלילה הוא הירח…" על נסיבות נפילתו כותב האלוף מ' פלד למשפחתו של ביניה: …"אוגדתנו בצעה את התקפת-הנגד על הצבא הסורי בדרום רמת הגולן. יצאנו מצמח, ביום ב' לפנות בוקר משם דרך עין-גב, אל-על, מעלה גמלא לעבר צומת רפיד ולחושנייה. במוצאי יום ד' הייתה כל רמת-הגולן בידינו. אולם המלחמה נמשכה לאורך הגבול הסורי ומעבר לו, במובלעת. ביום ו' כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) בלחימה מעבר לקו הסגול, נפגע בנימין בהפגזה ארטילרית בהיותו עוזר ליד המג"ד". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין במנרה. השאיר אחריו אישה, בת ובן, אם, אחות ואח. כתב עליו שר הביטחון משה דיין: "בנימין היה קצין בעל ידע מקצועי ונסיון, קר-רוח, בעל כושר מנהיגות ואהוב על הכל", בהמשך מכתבו כתב מפקדו, האלוף מ' פלד: …"בנימין עבר קרבות רבים, מנוסה, אמיץ, בעל יזמה ותושייה חבריו מרבים לדבר בו, כי כבדוהו ואהבוהו. אמנם חדש היה ביחידה, אולם קנה את לב כולם". קיבוץ מנרה הוציא לאור חוברת לזכרו.
