ראובן, בן לאה ז"ל וחמ"י גבריהו, יו"ר "החברה לחקר המקרא בישראל", נולד ביום כ' באייר תש"ז (22.4.1947) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי "מעלה" ובישיבת "קול תורה" בירושלים, וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי "עיינות" (במגמה הדתית). הוא היה תלמיד טוב וחרוץ והצליח בלימודים, במיוחד במקצועות הריאליים, כגון כימיה, מתמטיקה וביולוגיה. מורו אמר עליו: "תלמיד כשרוני, רציני ושקדן, נעים הליכות, מקובל בקרב מוריו וחבריו, מצטיין ובעל-מידות ומסור ביותר לזולתו". ראובן היה גם ספורטאי מצטיין והשתתף בתחרויות רבות בבית-הספר ונודע כחברותי מאוד ופעיל בקרב חבריו ומכריו, שהיה להם כמנהיג. הוא היה תמיר ונאה והגם שהיה צנוע, בטח בעצמו, נהג רצינות בגישתו לחיים, והיה מלא חיים ומוכן תמיד לעזור לזולת. ראובן גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1967 והתנדב לחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות השלים סדרה של קורסים: קורס-צניחה, קורס-חבלנים, קורס-סיירים, וקורס קשרי-שריון. מפקדיו העריכו את כישוריו ושלחוהו לקורס קציני חי"ר, ולאחר שהשלים קורס זה וקורס קציני-סיור, הוצב בסיירת-שריון בתפקיד קצין-מבצעים וסגן מפקד פלוגת-סיור, והוענקה לו דרגת סגן. הוא היה חייל מצוין ומפקד נערץ, שמעולם לא נאלץ לאכוף את סמכותו ואת דעתו, שכן ניחן בכושר מנהיגות טבעי ובסמכות שמקורה מוסרי וחברי. במלחמת ההתשה שימש מפקד יחידת סיור ופעם ערך לאנשיו סדר-של-פסח בשדה פתוח, תוך כדי מסע. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר עבד ראובן במשרד העבודה כרכז-בחינות במחוז הדרום ובירושלים והחל ללמוד כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא נשא לו אישה בטקס שנערך בעיר העתיקה של ירושלים, ובכך ביקש להפגין את הקשרים האמיצים של משפחתו עם ירושלים המאוחדת, מאחר שגם הוריו נישאו בעיר העתיקה. אביו מספר: כשנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים פגשתי במקרה באחד החיילים והלה שאלני: "אתה אבא של ראובן גבריהו"? כשאישרתי זאת, אמר החייל: "נעים לי לספר לך, שחברי ואני משוכנעים שראובן הוא המסור, הטוב והנלבב בקרב המפקדים". בחוות דעת תקופתיות הנהוגות לגבי קצינים בצה"ל זכה ראובן להערכות מצוינות, כגון: "קצין אחראי ומסור, בעל יכולת מקצועית גבוהה, משמעת עצמית ורצון למלא בנאמנות את תפקידיו, ואף נושאים שאינם קשורים בתפקידיו המוגדרים". ראובן הקפיד תמיד שלא להדאיג את בני משפחתו, הוא כתב או התקשר הביתה בכל הזדמנות, כדי להסיר דאגה מלבם וכשיצא למלחמה עשה כמיטב יכולתו כדי להרגיעם. במלחמת יום הכיפורים השתתף ראובן בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. ביום הושענא רבא תשל"ד (17.10.1973) כעבור שנים-עשר ימי לחימה במסירות-נפש לשם בלימת התקדמות האויב והדיפתו, לחם ראובן באזור "החווה הסינית", לקראת הפריצה של ראש הגשר. היה זה מאמץ עיקש לעצור את טנקי הארמיה השנייה מלהבקיע ולמנוע את צליחת התעלה. ראובן, שפעל אז כקצין המבצעים של יחידת סיור, עמד קיצוני בגזרת החטיבה, בולם בגופו את התקדמות האויב. הנגמ"ש שלו נפגע והוא נהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה ובת, הורים, אח ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב דוד בן-גוריון (היה זה אחד ממכתביו האחרונים): "עמדנו במבחנים רבים, אולם מלחמה זו היא החמורה והאכזרית ביותר. בטוחני שגם בה נעמוד וחבל שחייהם של רבים ממיטב-הנוער שלנו נקטלים במערכה על קיומנו. עלינו להיות חזקים, ולשאת את היגון בכאב ובאחווה", מפקדיו וחבריו-לנשק סיפרו על קרב-הגבורה שראובן נפל בו: "במשך כל ימי הקרבות הקשים והאכזריים נשמע קולו בוטח ברשת-הקשר האלחוטי, בהדריכו את יחידת השריון עליה פקד. הוא השתדל בכל מאודו לשמור, גם בתנאי-הלחימה, על חיי-החיילים העומדים לפקודתו ולנסוך בהם ביטחון. כאשר שככו הקרבות והחיילים מצאו להם זמן להירדם – נשאר לשמור על אנשיו. הוא עשה עבודה עצומה ועשה זאת בכושר ובתושייה והוכיח את נכונותו למלא כל משימה קשה ומסוכנת. אביו כתב לזכרו דברים כגון: "אנו, ההורים של בנינו הגיבורים, הננו יהודים בינוניים, פשוטים. והנה, מן הסיפורים המגיעים אלינו מפי החיילים, חברים לקרב, עולים ומתייצבים בנינו אלה כדמויות של לוחמים נועזים ללא-חת. ויש בינינו הורים התמהים: מי ילד את הבנים האלה, שנתעלו במסירות ובמעשי-גבורה מופלאים… האמת היא שגם בנינו, כמונו, ככולנו, הינם יהודים פשוטים מן השורה. אולם, הבנים שלנו אוהבים את מדינת ישראל, ארץ מולדתנו, נחלת-אבותינו, ובהיותם חשים שמדינתם, ארצם-נחלתם, היא בסכנה, הרי מתעלים הם למדרגה גבוהה של יכולת-לחימה, תושייה וגבורה. התעלות זו היא התשתית האיתנה שעליה מבוסס כוח-ההגנה ויסוד-הקיום של מדינת-ישראל;" בכתב-העת "דור לדור" של "החברה היהודית העולמית לתנ"ך" פורסמה רשימה על ראובן, על דרכו ודמותו.
