בן הזקונים של ריטה ורפאל, אח לנריו ולמרינה-מזל. נולד ביום י"ט בניסן תשמ"ג (2.4.1983) בסַמַרְקַנְד, העיר השלישית בגודלה באוזבקיסטן, ברית המועצות לשעבר. תינוק יפהפה, בעל מראה כובש ועיניים זוהרות, שחשב כי יוכל לשנות את העולם. אֶחָיו קיבלו אותו בחיבוק גדול ובשמחה, והמשפחה כולה ראתה בו מתנה: "במשפחה שלך היית שחקן, דוגמן, היית הכי יקר מכל הנכדים," כותבת בת הדוד. "היית הפרח הכי יקר, הכי יפה, הכי מתוק." את שנותיו הראשונות בילה אהרון בעיר הולדתו סמרקנד, ושם גם החל את לימודיו בכיתה א'. בסוף חודש אוקטובר 1990, חודשיים מתחילת שנת הלימודים, התחולל שינוי גדול בחייו: המשפחה החליטה לעלות לארץ, ואהרון נפרד מחבריו ומסביבתו המוכרת, והחל את חייו החדשים בישראל, בעיר הגדולה תל אביב. הוא נכנס מיד בכיתה א' בבית הספר היסודי "שערי ציון" שבשכונת שפירא, החל ללמוד עברית, והסתגל אט-אט לסביבה ולחברים. עם תום לימודיו היסודיים המשיך אהרון לישיבה התיכונית "בר אילן" שבתל אביב, שם למד כשנתיים בחטיבת הביניים. בהגיעו לכיתה ט', בשל הנטייה המובהקת שגילה למקצועות אלקטרוניקה ומחשבים, עבר ללמוד בבית הספר התיכון שביבנה, והתגורר בפנימייה שבמקום. אלא שאהרון היה ילד של בית, והניתוק והריחוק מהמשפחה היו קשים עליו מאוד. לפיכך, בתום שנת לימודים אחת, חזר הביתה, ונרשם לבית הספר התיכון "רוגוזין" שבאור יהודה – מקום המגורים החדש של המשפחה, וכאן סיים את חוק לימודיו. אהרון היה הצעיר מבין שלושת ילדי המשפחה, אך הפגין בגרות מפתיעה לגילו, ונהג לקבל על עצמו משימות של "גדולים". בהיותו תלמיד תיכון החל לעבוד בערבים כמלצר באולם האירועים "קלסיק אור יהודה", והתבלט בנועם הליכותיו וביכולת ארגונית וניהולית יוצאת דופן. כך, לאחר שלושה חודשי עבודה בלבד, מונה לשמש רב מלצרים, ופיקח על עשרים מלצרים שעבדו בכפיפות אליו ושירתו בשני האולמות כאלף אורחים. אהוב היה מאוד על כל באי המקום, ודאג גם להווי החברתי של צוות העובדים: בתום כל משמרת נהג לאסוף את המלצרים לשיחת גיבוש, עם שתייה שנותרה מהאירוע. אהבת הנתינה הייתה חלק מרכזי בהווייתו של אהרון, וממאפייניו הבולטים. אהרון אהב לעזור לכולם – למבוגרים ולילדים, ועשה זאת מתוך אהבה גדולה ומכל הלב. פעם, מספרים הוריו, כשנדרש בבית הספר לכתוב חיבור בנושא "כיצד אפשר לשנות את העולם?" כתב אהרון רשימה מרגשת שבה פירט את משנתו, על אודות הצורך באחווה בין בני האדם ועל יכולתו של כל פרט ופרט לחולל את השינוי: כל אדם חייב לעזור לזולתו, כתב אהרון, ולהושיט יד – בין שבמגע ובין שבדיבור. אהרון האמין באמת ובתמים כי בכל אדם טמון זרע חיובי, ואף ברשעים, כך הסביר, יש ואפשר למצוא את הדברים הטובים. החיבור שכתב אהרון הותיר רושם עמוק במורתו – "המורה הייתה המומה מראיית העומק שלו," מספרת ריטה, האם. "העבודה שימשה דוגמה לכך שאפשר לעשות לא רק למען העצמי האישי, אלא דווקא לראות את האחר. הוא חשב שבנשמתו הקטנה יוכל לשנות את העולם." השקפת העולם שביטא אהרון באותו חיבור לא הייתה רק בגדר מילים מן השפה ולחוץ, אלא היוותה בעבורו דרך חיים שדאג ליישם הלכה למעשה. רבות משעותיו הוקדשו לפעילות של עזרה הדדית, של התנדבות, ולקידום מטרות חיוביות. כך, למשל, במסגרת פרויקט המחויבות האישית בבית הספר, בחר אהרון לעבוד עם קשישים, ובמפגשיו עימם העניק להם כתף תומכת ואוזן קשבת, מתוך כבוד עמוק שרחש כלפיהם. אהרון אף לקח תחת חסותו את בן השכנים שהידרדר, והשיבו לתלם. ילד אחר, שהוריו נפרדו ונטש את הלימודים, דאג אהרון להחזיר לבית הספר, ואף סידר לו עבודה. מספרת יוספה, רכזת במתנ"ס אור יהודה, על העזרה המיוחדת שזכתה לה מאהרון: "הכרתי אותך לפני כשנתיים, חדשה במקום עבודה, בעיר חדשה, ואתה מהרגע הראשון התחברת, היית שם לעזור לי. אתה, בגוף החתיכי, בחיוך המקסים ובשפת הדיבור החלקה, המשכנעת, עזרת לי, היית אתה – התלמיד – גב לאישה הבוגרת." גם בקרב משפחתו התבלט אהרון כדמות סמכותית ורבת השפעה. את הידע, הכישרון והחוש העסקי שניחן בהם, הביא לידי ביטוי הן בעצות שנתן, והן במעשים; עוד בהיותו בן שש-עשרה, נטל פיקוד על מלאכת יחסי הציבור של המסעדה המשפחתית – מסעדת "קארט" שבאזוּר, וניהל את עבודת השיווק למשרדים שבסביבה. "הוא לבש ז'קט וענב עניבה," מספרים ההורים, "הכין עלונים ותפריט, וסגר עסקאות." התנהלותו המקצועית הייתה כה מרשימה ומשכנעת, עד כי אנשים טעו לחשוב כי אהרון הוא מנהל המסעדה ואביו הוא רק השף… אלא שגם כאן, בשדה האירוח, הוכיח אהרון כי אין משימה שקטנה על מידותיו; אהרון אהב מאוד לבשל, ומאחר שאהב לפנק היה נוטל לפעמים את שרביט הטבח, ו"פותח שולחן" בבית על פי כל כללי הטקס, ועם כל הגינונים המקובלים של שולחן ערוך, עתיר תבשילים וניחוחות. אהבתו של אהרון למשפחתו לא ידעה גבול, וכמוה גם העדינות והרגישות שגילה. "הוא זכר כל תאריך – יום הולדת, יום נישואים, יום האהבה או יום האם," אומרת ריטה, "וכל תאריך היה סיבה למסיבה." אהרון אהב להפתיע, וזכור במיוחד האירוע שערך לכבוד אמו ביום הולדתה הארבעים וחמישה. עוד מעידה ריטה כיצד נהג אהרון לפרגן לה, ולספר לכולם כי אין אופה טובה יותר ממנה. מרינה, אחותו של אהרון, מספרת על כי שימש לה מדריך ויועץ – "אתה תמיד ידעת מה לומר ואיך לנהוג. בשיחות שלי איתך לא הרגשתי יותר בסימני שאלה!" ואפילו בנה הקטן, אחיינו של אהרון, יודע לספר על הלך הרוח במשפחה: "אני רוצה לספר לכם על דוד שלי היקר שכל המשפחה אהבה אותו," כתב האחיין. "במיוחד אני, וגם בגלל שהוא היה טוב לב ועזר לאנשים, ובמיוחד למשפחה שלו, והוא אהב את אימא שלו ואבא שלו." חברים רבים היו לאהרון, וידעו להעריך את חוכמתו ואת טוב ליבו. לכל אורך הדרך הפגין אהרון כלפי חבריו דאגה ואכפתיות, ושימש בעבורם כ"כותל" וכפסיכולוג. לא בכדי זכה, בתקופת לימודיו בתיכון "רוגוזין", בפרס "חניך תורן" – על שום העזרה הרבה שהעניק לחבריו ללימודים, ועל תרומתו הרבה לאווירה החברתית והלימודית בבית הספר. אהרון יפה התואר היה גם אהוב הבנות, וזכה לחיזורים נלהבים מצידן. לא אחת הייתה אמו מבקשת ממנו כי ישים לב שלא לשבור את ליבן; על כך היה אהרון עונה לה כי לא תדאג – "אני מרפא את הבנות," היה אומר… ימיו של אהרון היו גדושי עשייה ופעילות – כאילו חש שזמנו קצוב, ושעליו להספיק מה שיותר. בין לימודים, עבודה ועזרה לאחרים מצא גם זמן לפתח את תחביביו המגוונים – ספורט, כתיבה, ציור ומחשבים – תחום שבו התגלה כגאון של ממש. אהרון אהב מאוד אִגרוף, אהב לשחק כדורגל ולשחות בים, הפליא לצייר ואף כתב יומן אישי. מתוך רצון לשמר את הקשר עם המשפחה המורחבת ולשמור על השורשים, החליט ללמוד לעומק את השפה הרוסית. הוא כבר ציפה מאוד לגיוסו לצה"ל, ושאף להעניק ולתרום ככל יכולתו – "אמרת שזו ההשתלבות האמיתית, שם תרגיש מחובר לארץ ישראל ולאנשים," כך כתבה יוספה, הרכזת במתנ"ס. ב-10.12.2002 התגייס אהרון לצה"ל, והחל טירונות בבסיס האימונים החטיבתי של חיל הרגלים. שבועיים בלבד הספיק לשהות בבסיס, וכבר נכנס לליבם של החיילים ושל המפקדים. מספר מפקד היחידה, סגן-אלוף אילן מלכא: "אהרון יועד עם סיום הטירונות, אותה עבר ביחידתנו, לתפקיד תומך לחימה בבית הספר למקצועות חיל הרגלים. במהלך התקופה הקצרה בה שירת תחת פיקודי, ניתן היה להתרשם מאהרון כי היה חייל רציני, שניחן ברצון עז לשרת בצבא ההגנה לישראל, מתוך אמונה ומחויבות. אהרון השתלב היטב במחלקתו, הפגין משמעת עצמית, נועם הליכות ורעות." עתידו של אהרון היה לפניו ותכניותיו רבות וגדושות, אך חייו הקצרים הסתיימו בטרם עת, וחלומותיו נגדעו באחת. טוראי אהרון גבריאלוב נפל בעת שירותו, ביום כ"ה בטבת תשס"ג (30.12.2002), והוא בן תשע-עשרה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין הצבאי ביהוד. הותיר הורים, אח ואחות. ספדה לו אחותו מרינה: "הלב נדם, החדר ריק. הזיכרונות שורפים, כבדות המחשבות. בדמיונות עולים אתה עם חיוך נכנס הביתה. החיבוק הקבוע שלי איתך כל כך הדוק. החיים לא יפים, הם פשוט התנפצו לאלפי רסיסים… מתבלבלת בין הזמנים, אני נודדת בדרכים ללא מוצא ומרגישה כל כך בודדה. מי יקשיב לי עכשיו וידריך אותי כמוך? … כל כך הרבה קולות מרים מתערבבים בשתיקה. אהרון, אחי היקר, אני יודעת שאתה שומר אותי, שומר עלינו מלמעלה. השרה עלינו קרני אור, חום, אהבה ומתיקות. תמיד תישאר חרוט בליבי." נפילתו של אהרון הכתה בהלם את משפחתו וחבריו. בני המשפחה מרבים לחלום עליו, ובחלומם, מופיע אהרון ומבטיח כי נשמתו עודה חייה וקיימת כמו גם אהבתו. בני המשפחה איגדו את דברי התנחומים ומכתבי הפרידה שנכתבו לזכרו תחת אלבום הנושא את הכותרת "אהרון – תמיד תהיה בליבנו!" וכך כתבו בני המשפחה ביום השנה לנפילתו: "אהרון, זוכרים אותך תמיד, וכל יום הוא יום מיוחד בשבילך. אך את היום הזה אנחנו זוכרים יותר מכולם – זהו יום מר ועצוב, איבדנו אדם יקר מאוד, אדם עם נשמה טהורה שלא חטאה. כשמאבדים אדם יקר אי אפשר לשכוח את המבט שלו, את העזרה בעת צרה, את הנוכחות בעת שמחה. ואתה, אהרון, לעולם לא שכחת אף אחד מאיתנו שהיה קרוב לליבך, וכל אחד יעיד על כך בחלום שלו עצמו, שבכל חלום ישנו מסר ברור לכל אחד." במלאות שנה לנפילתו, כתבה גיסתו פרידה: "קשה להאמין שעברה שנה. … היית בחור מקסים, יפה תואר. חיוך מעל פניך זרח כמו שמש ביום בהיר. כשהיית עובר ברחוב הבנות היו רוצות לקבל ממך מבט, הכי קטן שרק אפשר. ברגע קט הכול נגמר, כל הטוב שהיה אצלך – נלקח. עכשיו, כשאתה שם למעלה, בגן עדן, אנא שמור עלינו מכל צרה. אנחנו נזכור אותך לעד." כתבה נטלי, ידידה של אהרון: "אהרון, חלף הזמן ואתה לא עמנו, וככל שהזמן עובר אתה בליבי חסר. היית אדם שאוהב לעזור לאנשים, ולמדנו ממך המון דברים. כל חייך הקדשת במסירות רבה לסובבים שהיו זקוקים לעזרתך, עזרת ונתת מעצמך. אני תמיד אודה לאלוקים על שהייתי אליך קרובה, על נדיבותך וטוב ליבך. הימים חלפו והזמן אינו מהווה תרופה. אותך לא שוכחים, אך אנו מתפללים ליושב במרומים שישמור עליך שם למעלה, ויאיר את נשמתך. לא אשכח אותך לעולם." כתבה אמו: "אהרון, אתה יקר לנו, אתה חשוב לנו. האובדן שלי חריף וכואב. לא נתְנו לך להמשיך ולבנות חיים, האֳנייה שלך הגיעה לחוף מוקדם מאוד. כותבת מתוך כאבי. נעצרות המילים בגרוני. ים של דמעות לא ירגיעו אותי. אני יודעת שאתה קיים, אך איני רואה אותך ומרגישה אותך. … אשתדל להמשיך בחיים כי אני יודעת, כשאני סובלת גם אתה סובל. אתה חרוט בליבי. אימא." ועוד כתבה ריטה: "חלמתי על בני לא מעט, ובכל חלום אני יודעת שהוא איתי ורוצה לומר לי משהו. … המסר: אהרון נמצא עם כל אחד מאיתנו, ואינו שוכח אף אחד מחבריו ומקרוביו, כמו שאתם לא שכחתם אותו."
