בן תמר וקלמן, נולד ביום י"ז באדר ב' תשכ"ב (23.3.1962) בקיבוץ ניר אליהו על-שם אליהו גולומב. ככל ילדי המשק, למד אסף בבית-הספר היסודי בניר-אליהו, המשיך את לימודיו בתיכון קיבוצי ב"בית-ברל" וסיים בתיכון המשותף לקיבוצים ולמושבים בשפיים. אסף היה תלמיד מוכשר, תחום התעניינותו העיקרי היה היסטוריה. תחומים אחרים שהתעניין בהם וידע אותם היו: ספרים, ספורט, פוליטיקה, חקלאות, ושירים עבריים. אסף אהב ספורט, ובימי שישי שיחק כדורגל עם חבריו בקיבוץ. אהדתו הייתה נתונה לקבוצת "מכבי" תל-אביב. הוא עצמו השתתף בנבחרת הכדורסל האזורית. בתחום החברה והפוליטיקה הוא היה תמיד במרכז העניינים, עירני וקשוב, לכל הנעשה סביבו. כשסיים את לימודיו בתיכון, יצא אסף להדרכה ב"נוער העובד" במסגרת שנת שירות שלישית (בה יוצאים הנערים והנערות לשרת לפני הצבא). חניכיו אהבו אותו מאוד, והעריכו את שעשה למען ה"קן". הוא היה אדם אחראי ומלא יוזמה. לאסף היה קשר הדוק עם הבית, שהתבטא במכתבים הרבים שנהג לכתוב להורים, לאחיותיו, לאחיו ולחברתו, ובהם שיתף אותם בכל העובר עליו. ממכתביו ניתן ללמוד על אישיותו: בעל הומור ציני, רגיש מאוד, רציני ושקול, חבר טוב ובשעת צרה היה אפשר לסמוך עליו שיעזור, רגיש לעוול שנעשה בחברה ובארץ. כאשר התגייס אסף לצה"ל, עבר את מבחני הטיס בהצלחה, אבל ביקש לא להשתתף בקורס כי נרתע מהתחייבות לשרת שנים רבות בצבא קבע. הוא בחן את כישוריו גם במבחני סיירת מטכ"ל, אך אחרי הגיבוש השני נשר. לדעת מפקדיו, הוא לא השקיע מספיק. לבסוף התנדב לשרת בגדוד של נח"ל מוצנח, ראה בזה ייעוד, וקיווה לפגוש בו את חניכיו מהתנועה, הפעם כמפקד בצה"ל. באמצע קורס מ"כים עלה אסף ללבנון, השתתף במלחמה ותוך כדי כך סיים את הקורס בהצלחה. כאשר הציעו לו ללכת לקצונה, סירב, לא ראה אתגר בצבא. מפקדו העיד עליו ואמר: "אסף לא אוהב צבא, אבל הצטיין כחייל וכמפקד. כאדם אחראי הוא עמד בכל מבחני האמת שזומנו לו במלחמה, ולאחר זמן בתפקידו כמפקד. אפשר היה להתגאות בו". לאסף הייתה גאוות יחידה, ויחידתו העיקרית הייתה חבריו במשק ובני משפחתו, שעמם רצה להיות על אף קשריו עם חבריו בצבא. רק לאחר מאמצי שכנוע של מפקדיו, שלצבא טוב דרושים מפקדים טובים, הסכים אסף להצטרף לקורס קצינים. בשלבים הראשונים של הקורס, הוא לא היה משוכנע דיו והיה לו קשה. לימים, כאשר היה שלם עם עצמו ועם תפקידו, כאשר הבשילה בו ההכרה הפנימית בחיוניות תפקידו, הוא סיים את הקורס כראוי וחזר לשרת בגדוד שאהב כל-כך, הפעם כקצין. הוא שימש בתפקידו החדש מחצית שנה, עד שעלה שנית ללבנון עם פקודיו. ובבוקר יום רביעי 27.6.1984 יצא אסף לסיור מוקדם להכיר את השטח ב"חפיפה", אך לא גמר את הסיור. מטרים ספורים לפני היעד הסופי נתקלו במארב, נורתה אש, אסף הספיק לענות באש עד שנפגע מפגיעה ישירה בראש ונהרג במקום. המדינה הייתה יקרה מאוד לאסף. הוא כאב את קשייה החברתיים והכלכליים. כמפקד, היה אסף מסביר לפקודיו כל פקודה, ראה בחניכיו בני-אדם חושבים, ונהג בהם בכבוד, עם זאת ציפה מהם לתגובות מהירות – כחיילים. הוא שנא את המלחמה אך עשה את המוטל עליו, היה גאה במוסריותו של צה"ל. מפקדו הישיר כתב להוריו, כי היה סקרן לבדוק את תפקודו של אסף בתחילת האימון, ולאחר חצי לילה של מבחן, קבע לעצמו בסיפוק שאסף הוא מ"מ מצוין. שר הביטחון כתב למשפחה כי "אסף היה חייל למופת, לוחם מצטיין, נעים הליכות ואהוב על חבריו". לאחר מותו הועלה אסף לדרגת סגן. הוא נפל בלבנון ביום כ"ז בסיון תשמ"ד (27.6.1984), והובא למנוחת-עולמים בניר-אליהו והוא רק בן 22. הוא השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח צעיר. הוריו וחבריו הוציאו לאור חוברות לזכרו
