גבאי, אביטל

בת שושנה ואברהם שמעון. נולדה ביום י' באדר ב' תשכ"ז (22.3.1967) בבאר שבע. אחות ליורם, ירדנה, שמואל ואפרים. את חינוכה רכשה בבית הספר היסודי הרצלייה בלוד, ובהיותה בכיתה ט' עברה לפנימיית בן שמן. היא התגייסה לצה"ל ב- 18.9.1985, ושירתה במערך הלוגיסטי במשך שנים רבות, עד ליומה האחרון. בתפקידה האחרון שירתה ביחידת אגד הובלה 558. שני ילדים נולדו לאביטל – בנה הבכור, בועז, נולד ב-4 ביולי 1990, ובתה שני נולדה ב-8 באוגוסט 1991. את ילדיה גידלה אביטל באהבה ובמסירות אין-קץ והתמודדה עם שיעורי חייה בגבורה מעוררת הערצה. את סיפורה הכואב והמרגש גוללה אביטל בעצמה, בשנים שטרם פטירתה ממחלת הסרטן. אביטל תמיד נרתמה לעזור לאחרים. בתקופת מחלתה , גם בימים הקשים ביותר, הייתה הולכת עם בועז ושני לבתי חולים על מנת לבקר ולשמח ילדים חולי סרטן. במהלך תקופת מחלתה גילתה אביטל את אמנות הפיסול, ואט אט עיצבה מחדש את חייה ואת השקפת עולמה. בנובמבר 2004 הוצגו יצירותיה בתערוכה, שלוותה ברשימה "חדוות החיים" שחיברה. וכך כתבה: "חיילת בקבע במערך הלוגיסטי של צה"ל; אימא לשני ילדים מתבגרים – בועז ושני; תושבת העיר מודיעין. בשנת 1996, כשאני רק בת עשרים ותשע שנים, חליתי בסרטן השד. במשך תקופה של חצי שנה עברתי טיפולים כימותרפיים, שתי כריתות שד והקרנות. אז חשבתי, כשם שחשבו כולם, שעברתי את זה. המחלה הייתה עבורי קרן אור אשר עזרה לי לקבל אחריות על חיי, ונתנה לי להבין שהגיע הזמן לחיות למען עצמי ולמען ילדיי. שיקמתי עצמי בתהליך ארוך ומייגע לשחזור שד, והכי חשוב – הבנתי שלא עוד… כשאני בשיא הפריחה וההעצמה האישית שלי חל המפנה הגדול בחיי.. לפני כשנתיים נתבשרתי כי חליתי שוב במחלת הסרטן על רקע של סרטן שד גרורתי בעצמות, רק שהפעם המחלה נמצאת בשלב מתקדם. היה זה רגע שבו הכול נראה בלתי אפשרי, שכן האבחנה לא נתנה לי סיכויים מעודדים. למעשה, מצאתי את עצמי שוב מצפה בייאוש לקץ המאיים. הטיפולים הכימותרפיים היו קשים עד מאוד והשמידו בדרכם כל תא ותא, אך הנורא מכול היה שיד ימין השתתקה, ובן יום הפכתי מאדם עצמאי לאדם תלוי ותלוש, זאת כי לא יכולתי ולא ידעתי להתמודד עם מציאות חדשה שבה אני צריכה לתפקד עם יד אחת. שם, במקום הכי נמוך שאליו הגעתי, היו המון אנשים טובים באמצע הדרך שעזרו לי להבין שעל מנת לנצח אסור לי להתייאש. התחלתי לאסוף את כל מה שנותר, והתייצבתי כנגד מלתעות האימה שהדהדו ברקע בהחלטה נחושה לנצח. בימים מתמשכים בין טיפולים, זריקות, התעלפויות ואובדן חושים, לא פעם איימו הרצון, המאבק וכוח העמידה לקרוס למטה, לנטוש, להשלים עם הנורא מכול. צוות המטפלים בשיקום על אגפיו השונים נטעו בי את הכוח לא להתייאש, ונטעו בי את הכוח להאמין כי יכולה אני. כן, יכולה אני. כך למדתי שלמען שיקום אפשרי חייבת אני 'לנסות את הבלתי אפשרי'. הפעם הראשונה שבה נגעתי בחומר היצירה הייתה כל כך מאיימת, ובעיקר מתסכלת; לא חשבתי שאני מסוגלת, ולא האמנתי ולו לרגע שעם כזו מגבלה גם אני אהיה פעם פסלת. אך מטיפול לטיפול ומסדנה לסדנה שזרתי חוטי חיים חדשים ופתילי נפש שהמחלה רצתה לכלות, והפכתי לגאה – ובעיקר יכולה. והנה מוצגת בפניכם כזו תערוכה שנעשתה כל כולה ביד אחת. תערוכה שהיא חוליה עיקרית עבורי בדרך להחלמה, ושדרכה יכולה אני להראות לכם שלמרות המגבלה גם אני יכולה. 'ומי יודע, אולי ואי פעם עוד אהיה פסלת מפורסמת וגדולה'. אביטל גבאי, נובמבר 2004." רב-נגד אביטל גבאי נפלה בעת מילוי תפקידה ביום ט' בטבת תשס"ט (5.1.2009), והיא בת ארבעים ושתיים. היא הובאה למנוחות בבית העלמין שבמודיעין. הותירה בן ובת, הורים, אחות ושלושה אחים. על מצבתה נחקקו המילים "אושר בריאות יופי טוהר לב-רחב בלכתך ציווית עתיד ובדרכך נלך." במלאות שלושים יום לנפילתה, ספדה לה אחותה, בשם המשפחה: "אביטל, התכנסנו כאן היום להתייחד איתך. שלושים יום מאז עזיבתך ועדיין איננו מאמינים שאת לא איתנו. אביטל, לפני כאחת-עשרה שנים המחלה הארורה הגיעה גם אלייך. אמרת לנו, 'מה בסך הכול אני רוצה? לחיות בשקט.' אז השקט לא עזב אותך כל אותן השנים; אנחנו נמצאים במלחמת הקיום היום-יומי ואילו את נלחמת במחלה הארורה שלא הרפתה ממך ולו לרגע קט. לבד לבד, אף פעם לא ביקשת עזרה מאף אחד, גידלת בגאווה גדולה את בועז ושני, וכמובן שאימא ואבא לא עזבו אותך לרגע. איך היית אומרת לכולם כל הזמן – א נ י כבר מזמן שברתי את כל המוסכמות. אביטל, את ניצחת אותה, את המחלה הארורה, יום-יום ובכל בוקר מחדש, כמו שכתבת לנו, האחים, ב-2 בינואר 2009 בשעה 6:22 בבוקר – 'בוקר טוב עולם, צריך לקום ולהתעורר, יום שישי היום!' ואפילו הוספת סימן קריאה. אביטל, את לא ידעת, ואולי כן, שזה יום השישי האחרון שלך איתנו. אביטל, גם ברגעייך הקשים היית אורזת את כוחותייך ונוסעת עם שני ובועז לבתי חולים לתת קצת שמחת חיים לילדים חולי סרטן. בשבילך הנתינה הייתה הדבר החשוב ביותר. אפילו ברגעייך האחרונים, ההוראה שנתת בכל כוחותייך לאחיינים, לאחים וכמובן לילדייך – 'אל תשכחו את הנתינה. הנתינה זה הדבר החשוב בחיים. רק עם הנתינה אפשר לחיות בשלווה.' בשבילך חיוך של ילד נתן את הכוחות לקום מחדש ולהילחם במחלה. אפילו לפני שנתיים, כשהמחלה החליטה להציק לך שוב ובגדול, התנדבת בעמותת 'עלם' לנערות במצוקה ואמרת לי – 'אחותי, אני לא יכולה, אין לי כוחות לקום ולבוא', אבל בכל זאת ארזת את כל כוחותייך ואמרת 'הנה, הגעתי, אני לא יכולה להמשיך לשכב כשאני יודעת שנמצאות כאן קרוב לבית נערות שאני יכולה לשמח.' … את רואה, אחותי, החיוך הזה של הילדה שווה חיים שלמים. אביטל, אני מזכירה לך רק קמצוץ ממה שהיית; את זו שהיית מעודדת את האחרים במקום שהם יעודדו אותך. בועז, שני, אימא ידעה מתי היא צריכה לקום ולהגיד לנו שלום. לרגע הזה היא רק חיכתה, שאתה, בועז ואת, שני, תהיו מספיק בוגרים להחלטות שלכם. אימא ידעה לנטוע בכם את הערכים, את הידע, את התבונה, וכמובן את החוכמה שלה. אני יודעת, וכולם כאן יודעים, שאתם תדעו להמשיך את דרכה של אימא בדיוק כפי שרצתה. איך היא תמיד הייתה אומרת? 'יש לי ילדים לתפארת'. אימא, אבא, אתם בטח זוכרים את השיחה האחרונה שלנו עם אביטל, כן, אותו יום שישי שהעירה את כולם לבוקר חדש, ואותו יום שישי שרקדה לנו בחדר עם הכותונת הכתומה של בית החולים לאחר מקלחת חמה, כשישבה על המיטה – 'אתם צריכים לשמוח שאני הולכת קודם. אני הולכת בידיעה מוחלטת שגם את, אימא, וגם אתה, אבא, תשמרו על בועז ושני ותמיד תתמכו בהם. אני יודעת שרק בידיכם יכולתי להפקיד את ילדיי.' … היי שלום אביטל גבאי לבית משפחת שמעון. נשמתך תמיד תהה בקרבנו." טרם מותה, ביקשה אביטל לתרום לפנימיית בן שמן שם התחנכה ובכספי התרומה נרכשו 3 טלוויזיות פלזמה אשר הוצבו בחדר האוכל ושם צופים החניכים בסרטים ובהודעות של בית הספר