בנם הבכור של אבלין ויוסף. נולד ביום י"א בסיוון תשמ"ד (11.6.1984) בנתניה. אח לאלירן, הדר ואביב. את אחותו הצעירה אוריה, לא זכה להכיר. כשנולד, התמלא הבית באור ובהתרגשות גדולה. מאור היה תינוק שקט ומקסים שגילה בגרות ורצינות יוצאות דופן. בהיותו רך בשנים אצה לו הדרך והתפתחותו הייתה מהירה. מספרת אמו: "עוד לא מלאה לך שנה ונעמדת במיטה והודעת בקול: 'אני לא רוצה לישון'?". כשגדל מעט היו תחומי התעניינותו רבים ומגוונים, ובכל נושא העמיק והעשיר את ידיעותיו. מסכת חייו של מאור הייתה רחבה, עשירה ומלאת תוכן, ולמרות חייו הקצרים הספיק הרבה יחסית לנערים בני גילו. מאור למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "תחכמוני" בנתניה, סיימו בהצלחה יתרה, והמשיך את לימודיו בישיבה התיכונית "בני עקיבא" שבעיר. בבית-הספר היסודי גילה את מערכת השמש, הירח והכוכבים וכתב עבודה מדהימה בנושא, אך אהבתו הגדולה ביותר הייתה למטוסים וחלומו הגדול היה להיות טייס. מאור שקד על הרכבת מטוסים, אסף גזרי עיתונות שסיפרו על פעולות חיל האוויר, היה מנוי על מגזין חיל האוויר והאמין שיהיה טייס, עד שנאלץ להרכיב משקפיים. ממשיכה אמו ומספרת: "היית ילד בוגר ואחראי שמילא אותנו שמחה וגאווה אין קץ, כשבכל אספת הורים בה דיברנו עם מוריך ומחנכיך הבנו עד כמה מיוחד אתה, עדין נפש ומתחשב בזולת". לאחר קבלת תעודת הבגרות ועם בגרות נפשית יוצאת דופן, בחר מאור בישיבת ההסדר "נהר-דעה" שבנהריה. ראש הישיבה הרב אליהו בלום מספר עליו: "בישיבה היה מאור תלמיד שקדן וטוב לב, עדין נפש, שקט, צנוע, חייכני, אהב תמיד לעזור לזולת, התנדב לכל משימה ותרם רבות לקהילה. היה דמות דומיננטית שסחפה אחריה רבים". בהיותו מדריך בתנועת "בני עקיבא" הכיר מאור את מוריה, בחירת לבו. סיפרה אמו: "כשהודעת לנו על רצונך להינשא לבחירת לבך בירכנו אותך, כי ידענו שלמרות גילך הצעיר בוגר אתה, וידענו עד כמה מאוהבים ורציניים הייתם. לא היה גבול לאושר שהציף אותנו כשעמדת מתחת לחופה ועשרות חברים ובני משפחה רקדו ופיזזו סביבכם בלילה הבלתי נשכח הזה." במחצית חודש יוני 2003 התגייס מאור במסגרת ה"הסדר" לחיל השריון. הוא התנדב לשרת בחטיבת "גבעתי" ושובץ בגדוד "שקד" הידוע בחירוף נפשו במלחמתו מול האויב. מאור שירת בעזה, בגוש קטיף ובציר "פילדלפי", ועמד במצבים מסוכנים מאוד שעליהם לא תמיד סיפר כדי לא להדאיג את רעייתו ואת הוריו, ושנודעו רק לאחר שנפל, מפי חבריו. מפקדיו מספרים כי היה בחור שקט ורציני שמילא את תפקידיו על הצד הטוב ביותר ותמיד אפשר היה לסמוך עליו. מאור היה מחובר בכל נימי נשמתו לתנועת "בני עקיבא" והמשיך להיות "הרוח החיה" בפעילות הסניף גם לאחר תקופת ההדרכה, כשלמד בישיבת ההסדר ובעת שירותו הצבאי. תמיד שימש דוגמה ומופת בכל עשייה, עזר לכולם כאח נאמן, והקפיד להסביר פנים לגדולים ולקטנים כאחד. מאור הקים וטיפח באופן אישי חדר זיכרון ששימש כספרייה והנציח את הנופלים – בוגרי הסניף וחניכיו. בערבי שבת הגיע לסניף על מנת להעביר פעולות תורניות לבוגרי התנועה בנושאים כמו מסירות נפש, אהבת ארץ ישראל ואהבת האדם לרעהו. בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל הקפיד לייצג את "בני עקיבא" כשהוא לבוש בחולצת התנועה. לקראת סוף שירותו הצבאי ועקב היריונה המתקדם של מוריה, הועבר מאור לחטיבת הנח"ל למחלקת רבנות. בזמן קצר מאוד הספיק לכתוב ולהוציא לאור מידע רב בנושא חודשי השנה, חגי ישראל ותאריכים חשובים – חומר שיועד לקציני החטיבה על מנת להעשיר את הידע שלהם להבנת צרכיו של החייל הדתי. מאור היה נדבך חשוב ביותר בפעילות התורנית-ציונית וחלם על ארץ ישראל השלמה ועל חיזוק הצביון היהודי-דתי בנתניה, עיר מגוריו. הוא העלה על נס את אהבתו לארץ הקודש, שלמענה היה מוכן לעשות הכול. במיוחד התבטא הדבר בהזדהותו עם אנשי גוש קטיף שמאוד העריך, דרש בטובתם ואת שירותו הקרבי עשה בקרבם תוך הרגשת שליחות. בחברת אנשי גוש קטיף הרגיש את הציונות האמיתית, האהבה לארץ והקשר לאדמת המולדת, ובשל כך נרתם לעזרה וארגן חלוקת סרטים כתומים – סמל המאבק של גוש קטיף בהתנתקות. ביום ה-12.7.2005 הגיע מאור לצומת קניון "השרון" לבקר ולהזדהות עם חניכיו בתנועת "בני עקיבא" שהזדהו עם אנשי גוש קטיף. מחבל מתאבד שהגיע למקום פוצץ את עצמו, הרג ארבע נשים ופצע עשרות. לעיני חניכיו נפצע מאור באורח אנוש בפיגוע החבלני וביום ז' בתמוז תשס"ה (13.7.2005) נפטר מפצעיו. בן עשרים ואחת היה בנופלו, נשוי פחות משנה, השאיר אחריו אלמנה צעירה שכרסה בין שיניה, הורים, שני אחים ואחות דואבים. בתו ישועה נולדה ב-4.9.2005, כחודש וחצי לאחר נפילתו. אחותו אור-יה נולדה ב-13.11.2006. סמל מאור משה ג'אן הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בנתניה. אלפים, רכוני ראש ודמעות בעיניהם, ליוו אותו בדרכו האחרונה. אוהביו של מאור הוציאו לזכרו אסופת מאמרים לימי בין המצרים. בכתיבת המאמרים נטלו חלק רבנים רבים. הספר נושא את הפסוק מספר תהילים "שתה עוונותינו לנגדך; עלומינו, למאור פניך". חלקו השני של הספר, פרקי זיכרון, מוקדש לסיפור חייו של מאור. על רקע תמונות רבות מתחנות חייו השונות מובאים דברי הספד ורשימות פרדה של קרובים וחברים וכן צילומים שצילם. כתבה מוריה: "… כמו שכולנו יודעים מאור אף פעם לא היה אדם מוחצן, אף פעם לא עשה רעש ולא חיפש את המעשים הגדולים ושכולם יראו מה הוא עשה. הוא הנהיג את עצמו. … מאור חי וקיים! אמנם בעולם אחר, עולם טוב יותר בהרבה מעולמנו זה. אך בדבר אחד יש בעולמנו זה יתרון, והוא שלנו יש עוד את האפשרות לשנות, וזה לא רק לגבי עצמנו, לגבי עתידנו, אלא גם לגבי מאור." כתב אביו: "… האם אפשר לחשוב עליך בעבר? … עברה שנה, ועודני מצפה לראות אותך נכנס, מחייך ומחבק, ואומר – מה אתה עושה עניין? אתה רואה – חזרתי. אני זוכר את יושרך והאמת שהייתה נסוכה על פניך. … מדי פעם מתקשרים אליי אנשי עמותות שונות, שעליהם לא ידעתי, ומספרים לי על התנדבותך ועל הרוח החיה והמרץ שהכנסת במוסדותיהם, ובכך סחפת גם את מתנדביהם. מאור, היית ילד, נער, בחור, שכל מי שפגש אותך התאהב בך מיד. המבט, העיניים, הטוב שבך הקרין לכולם. … האמנת בעצמך, היה בך חזון להקים ישיבת הסדר בנתניה. לא לחינם נשארת לגור בנתניה, רצית להקים גרעין תורני במרכז העיר כדי לחזק אותה מבחינה רוחנית. … עברה שנה והלב מסרב להאמין, הגעגועים הולכים וגוברים, אתה חסר לכולנו, למשפחה, לחברים, כי כולם ראו בך סמל ומופת. … אנו מאמינים בתחיית המתים. ואני מתפלל, שיום זה יגיע מהר ככל האפשר, כדי שנוכל להתחבק שוב ולספר חוויות מכל העולמות". כתבה אמו של מאור: "… יודעת אני כי חל שינוי אך לא עזבת כי כמו שהמוות הוא חלק מהחיים, המתים חיים לנצח באנשים שנותרו. הרגעים שחלקנו, המסתורין שחקרנו, נדבכי האינטימיות שבנינו ואצרנו, הדברים שגרמו לנו לצחוק, לבכות או לשיר, כל הנתינה וכל הקבלה, לעד יישארו בתוכנו. וכשארגיש איך הצער מתגנב אליי, אעמוד, אעצום את עיניי ואקשיב, אקשיב לקול צעדיך בלבי, לא הלכת, אתה הולך בתוכי". כתבו סבתא ג'ינה וסבא משה ג'אן: "היהלום שבכתר. / מה נדבר מה נצטדק ומה נאמר / ואיזה תואר אצילי נעניק לנכד היקר / שהיה איש תורה וצדיק שפרח כתמר / הניצב על עין המים בנווה המדבר // יצא מהבית רק לרגע קט, ולא חזר / כמו ברק נעלם לפתע תוך זמן קצר / רצנו לחפש אותו בכל אתר ואתר / ולא ידענו שגורלו כבר נגזר // … / מאור חשב על עתיד טוב ומפואר / אולם שום דבר לא עזר / הגורל היה מאוד אכזר / מסכת חייו הפכה ממתוק למר // … / אור זך ובהיר הבזיק והשמים נמתחו / המלאכים עמדו דום והשערים נפתחו / והוא נכנס למקום שנשמת הצדיקים שם נחו / בצעדים מדודים כמו נסיך הצועד לאטו באחו. // … / בגן עדן עליון שם נשמתו צרורה / תחת כנפי השכינה מאירה ומזהירה / בזכותו יהי רצון שנזכה לשמחה ואורה / ולגאולה השלמה אמן במהרה". כתבו סבא אליהו וסבתא סוזן: "היית לנו נכד ראשון, הפכת אותנו בפעם הראשונה לסבא וסבתא. היית בעדינותך וצניעותך, והכבוד שנתת לנו, סבא וסבתא, היה יוצא מגדר הרגיל. … תמיד הייתה לך את הכניסה המיוחדת לך לביתנו, כניסה המלווה תמיד בחיוך גדול ובעניין רב. היית שם לב מיד מה השתנה ומה חדש… אוהבים, מתגעגעים וחושבים עליך כל הזמן, נוצרים אותך בלבנו". כתבה האחות הדר: "מאז שהלכת, השארת חור גדול וחסר, וגם הרבה שאלות שמגדילות את החסרון. אם היית פה, בטוח היו לך תשובות לתת לי, כי כזה אתה, יש לך תשובות להכול, וגם אם לא, היית מחפש, שואל ובודק, עד שתמצא את התשובה הטובה ביותר. … מאור לקח על עצמו אחריות וביצע את הדברים עד הסוף, בצורה הטובה ביותר עד כמה שיכול היה, ללא פשרות. הציב מטרה – ומימש אותה… מאור, במותך ציווית לי את החיים. אוהבת ומעריכה כל כך, הדר". הספידו הרב בלום, ראש ישיבת "נהר-דעה": "מאור שכה אהב ללמוד, שתה בצמא את דברי רבותיו על מנת ללמד. תמיד הגה בדרך שבה יעביר את המסר לחניכיו, אהב לשמור ולתעד כל מקור מיוחד שבעזרתו הוא יבנה אולי את הפעולה הבאה. מאור שאהב את עם ישראל וידע להתמסר למענו. באהבה אין קץ, בנתינה ללא גבולות ובמסירות נפש, לכל רעיון כללי שרוח אלוקים בו. מאור בעל מידת האמת הטבועה בו והשאיפה להתחקות אחריה הייתה נר לרגליו. … מאור ששילב באישיותו עדינות כלפי כל אדם ותקיפות אצילית בנוגע לשמירת כבוד שמים. … נמשיך, כואבים ומתגעגעים, אך גם מתחזקים והולכים להמשיך את דרכך". כתב ניר קייזלר: "גדולתו של מאור הייתה בכך שלא היה מדריך רק את זולתו, לא עסק אך ורק בחינוך והכוונת אחרים, אלא בראש ובראשונה הדריך את עצמו, ידע לעצור ולהתבונן בדרכיו בעת הצורך ולהמשיך לנתב את מעשיו על-פי תורתנו הקדושה. כל מעשיו שקולים בשקל הקודש וכך ממילא היה משפיע על אחרים, סביבתו הוקרנה מאישיותו הדגולה ועודנה מושפעת". כתבו שלומי ורותי הרוש: "… שאלת שאלות על מהות החיים, ביקשת לדעת את תכלית האדם בעולם. סיפרת על תפקיד האדם בעולם ותיקון האדם על ידו. … שאלת שאלות עמוקות, אשר אינן מעסיקות אדם בגילך שאך סיים לימודיו, התגייס לצבא ובנה ביתו, ובדרך כלל אמור להיות עסוק בגשמיות החומרית. היית אידיאולוג באהבתך לארץ, לעם, להתיישבות ולהתנחלות. … יהי רצון שתגדל ישועה ותמשיך דרכך בחיזוק אהבת העם והמולדת. וישלח ה' ישועה לעמו ישראל". חברו של מאור, עמיר טודר כותב: "… היו לך יסודות שלמחנך, ואותנו, חבריך, חינכת בלי סוף. אני זוכר שבאזכרה האחרונה שלך לאחר כל השיעורים והסרטים שנערכו לזכרך, דיברנו בינינו כמה חבר'ה והגענו למסקנה ברורה: הערב המיוחד הזה מחזק יותר משלושה שבועות של לימוד תורה וגם התבוננות באישיותך מחזקת באותה המידה. בכל מקום אתה איתנו ואנחנו עדיין יונקים מהטוהר שנחרט בלבנו". נתי כבודי ואלי הראל, חבריו של מאור, כתבו והלחינו לזכרו את השיר "היה לנו חבר": "היה לנו חבר / שרצה לתקן את העולם / היה אדם אחר, חולם / קצת מעל כולם // היה לנו חבר / שהאמין במשהו מיוחד / מה שקשה צריך לעשות / ומה שעוד יותר צריך לנסות // המאור הגדול שלנו לא כבה / לעד נמשיך בדרכך / בליבנו אתה תמיד תישאר / לישועתך קיווינו ה' // היה לנו חבר / שאהב את ארץ-ישראל / לחם, תרם, הקריב למענה / ומסר נפשו על קדושתה // ועכשיו כשאתה לא איתנו / משהו בתוכנו מרגיש חסר / תשגיח עלינו מלמעלה / ובע"ה החלום עוד יתגשם // המאור הגדול שלנו לא כבה / לעד נמשיך בדרכך / בליבנו אתה תמיד תישאר / לישועתך קיווינו ה'. " לזכרו של מאור הוקמה עמותת "מורשת מאור" ונעשו פעולות הנצחה רבות: כתיבת ספר תורה, רכישת תשמישי קדושה, ארון קודש ושיפוץ אולם התפילה בסניף "בני עקיבא" שבנתניה. חבריו של מאור הוציאו קלטת לזכרו.
