בן כאמלה ומוחמד. נולד בכפר בית זרזיר ביום 25.3.1962. חוסיין גדל והתחנך בכפרו. למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בבית-זרזיר. חוסיין התנדב לשרת בצה"ל באפריל 1986. את שירותו עשה כגשש ביחידת הגששים של עוצבת "חירם" בפיקוד צפון. כחייל, זכה לחוות דעת מחמיאות מאוד ממפקדיו, ושירותו הוארך פעם אחר פעם בעקבות עבודתו המקצועית והמסורה. מפקדיו ראו בו נגד מנוסה ומסור, שגילה ידע מקצועי רב בתחום תפקידו, וביצע את המשימות שהוטלו עליו תוך גילוי אחריות ואומץ לב. בשנת 1990 נישא חוסיין לרוזט, ונולדו להם ארבעה ילדים: סוהיר, סאהר, סאמר וסוהא. חבריו לשירות מספרים כי תושייתו ומקצועיותו הצילו חיי רבים כאשר חשף מטעני צד גדולים שהוסתרו בצדי דרכים, במסלול בו עוברים סיורי צה"ל. הם מספרים כי יד הגורל אולי היתה בדבר, שכן חוסיין לא היה אמור לצאת ללבנון בארבעה בפברואר. בבוקר האסון, בעודו קונה מתנות לילדיו לקראת חג הקורבן המתקרב, פנה אליו קרוב משפחתו וחברו ליחידה, בבקשה להחליף משמרות, שכן אביו של האחרון לקה בלבו ואושפז. חוסיין לא היסס, הביא את המתנות הביתה והבטיח לאשתו ולילדיו שיחזור בשבוע הבא, אחרי החג. בערב של יום 4.2.1997 אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו וביניהם רס"ר חוסיין בשיר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכפרו, בית זרזיר. בן שלושים וחמש היה בנופלו. הותיר אחריו אשה, ארבעה ילדים, הורים ושלושה עשר אחים ואחיות – פתחיה, פתחי, יוסף, זיאד, חסן, זאיד, האני, וספיה, אשתיה, סוריה, אמירה, אנתיסאר ונאדר. מפקד היחידה כתב למשפחה במכתב הניחומים: "חוסיין שירת כגשש במוצב בתוך הארץ ועלה לבופור לבקשת מפקדיו, רק כדי להחליף חבר. הוא התנדב ברצון ועלה על המסוק, דוגמה ייחודית לרעות ודאגה לחבר. התנדבות ורצון לתת ולעזור אפיינו את חוסיין כל כך, הוא אהב את תפקידו והיה גשש אמיץ ומקצועי, שאף קיבל תעודת הצטיינות על עבודתו. חבריו הגששים זוכרים את חוסיין כאדם שהיה אהוב על כל מי שהיה בקרבתו. חוסיין היה דוגמה ומופת ללוחם, ששירת במקומות הקשים והמסוכנים ביותר וסיכן את עצמו יום יום ושעה שעה בדבקות אין קץ, מתוך הרגשת שליחות ונתינה במשימות הקשות ביותר. את חוסיין ואת עשרות הלוחמים, אותם איבדנו באסון הכבד, לא נוכל להחזיר לחיים, אך את הרוח הזו, את האמונה בצדקת הדרך, את הנכונות הזו להטיל על עצמך את הקשות במשימות, את המסירות הזו – נוכל לתת כתפיסת עולם. אם את כל אלה נשמור ונאמץ לעצמנו, המפקדים והחברים לדרך, כי אז מקימים אנו לחוסיין ולחברינו הנופלים מצבה, שחשובה ממנה ויפה ממנה לא נוכל להקים".
