בשארי, יצחק

בן אברהם ולבנה. נולד בשנת תש"א (1941) בתימן. עלה ארצה עם משפחתו בשנת תש"ג (1943). סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי בקרית-בנימין. בתום לימודיו יצא לעבודה כדי לעזור לאביו בפרנסת המשפחה. בתחילה עבד זמן קצר כמפעיל-טרקטור ואחרי- כן נכנס לעבודה במוסך והתמחה במקצוע המסגרות. הוא התמיד בעבודתו לשביעות-רצונם של מעבידיו וזכה להערכת חבריו בעבודה. יצחק היה נער מלא שמחת-חיים, חביב וטוב-לב. תמיד היה מוכן לעזור לזולת ועשה זאת כל-אימת שנדרשה עזרתו. הוא היה מקובל בחברתו ומוקף חברים, שיחד אתם בילה את רוב זמנו הפנוי, במשחק כדורגל, בצפייה בסרטים או בפעילות חברתית אחרת. כל-ימיו היה בן מסור להוריו והשתדל לעזור להם ככל-יכולתו – לאביו סייע בפרנסת המשפחה ולאמו עזר בעבודות משק-הבית. לאחיו הקטנים היה מעין מדריך ויועץ, ואף עשה רבות כדי לקדמם בלימודים. יצחק גויס לצה"ל בתחילת מאי 1959 והתנדב לחיל-הרגלים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס ורכש מקצוע 'מקבן' ('מפעיל מקלע-בינוני'), הוצב לאחד הגדודים ושם שירת עד אשר שוחרר מהשירות הסדיר. ביחידתו השתלב עד-מהרה בקרב חבריו וזכה להערכתם ולאהדתם. מפקדיו היו שבעי-רצון כאדם וכחייל ובתעודת-השחרור שלו ציינו שהתנהגותו היתה טובה מאוד וכי מילא את תפקידו בנאמנות רבה ובמסירות. כיון שמצב-בריאותו באותו פרק-זמן היה לקוי, הוצב ליחידת-מילואים של חיל-התותחנים בתפקיד של נהג. לפרקים היה נקרא לפרקי-זמן של שירות-מילואים וכדרכו היה ממלא את תפקידו ברצון ובנאמנות. לפרנסתו עבד כמסגר. לאחר שצבר סכום-כסף נאות, נשא לאישה את חברתו, וברבות הימים נולדו להם שתי בנות – יעל וסופיה. יצחק היה אב למופת והקדיש את רוב זמנו לבילוי עם בנותיו. אך ביחסיו עם אשתו נתגלו קשיים, והם נפרדו. כעבור זמן נשא לאישה את חברתו שושנה, ונולדה להם בת- לימור. האוירה בביתם היתה שלוה ונעימה, ושררו ביניהם יחסי הבנה ואהבה. יצחק היה מרבה לצאת לטיולים עם אשתו ועם בתו והשתדל להיות אתן רוב הזמן. מצב-בריאותו הלך והחמיר במשך הזמן והוא הועבר ליחידת-מילואים של הג"א. במחצית מאי 1974 נקרא לשירות-מילואים ושוב הלך ברצון ומילא את תפקידו נאמנה. ביום א' בסיון תשל"ד (22.5.1974) נפטר בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אישה בהיריון, שלוש בנות, הורים חמישה אחים וארבע אחיות. הוריו תרמו לזכרו ספר-תורה.