בר-שלום, אנוש

בן חיים ושרה. נולד ביום ג' בניסן תרצ"ו (26.3.1936) בתל-אביב. שנות-ילדותו הראשונות עברו עליו בנס-ציונה, בימי מאורעות- הדמים והמתח ששררו אז ביישוב באותם הימים. לאחר-מכן עברה המשפחה לגבעתיים, ושם למד בבית-הספר ע"ש כצנלסון. הוא בלט בכישרונותיו המגוונים ובחריצותו. את לימודיו התיכוניים עשה בבית-הספר 'תיכון חדש' שבתל-אביב. בקרב חבריו לספסל- הלימודים היה אנוש דמות נערצת, מעוררת קנאה, כאשר נתגלה כעילוי בכל המקצועות. בהיותו בעל נטיות הומניסטיות מובהקות ניבאו לו חבריו עתיד של סופר או פרופסור לספרות. היה גם חובב- מוסיקה – תשע שנים ניגן בפסנתר. בד-בבד, היה ער לנעשה בציבור ובמדינה והגיב על התרחשויות שונות במכתבים למערכות העיתונים. בשנים 1948-1953 היה חניך בתנועת הנוער 'הנוער העובד והלומד' שבגבעתיים ואף שימש בה מדריך. את שירותו הסדיר בצבא עשה אנוש במסגרת חיל-האויר, כמדריך מצפים. בתום השירות, בשנת 1956, היה על אנוש לבחור במקצוע כדי לבנות את עתידו. להפתעת חבריו, לא בחר בספרות אלא בעריכת-דין והתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית שבירושלים. מעיר על בחירה זו אחד מחבריו של אנוש, הסופר אהוד בן-עזר: "בהרהורי הייתי מנסה לא- פעם למצוא בו את הממד האחר, הספרותי, היצירתי, ונדמה היה לי שכל זה הושקע בתענוג ובהתמכרות שלו למקצועו, כשכוח-תפישתו השכלי הבלתי-רגיל משחק בחומר המשפטי, מבין בבני-האדם ובעיותיהם במין הנאה אסתטית-אירונית ומחשבתו תמיד רצה קדימה, מבריקה ומפתיעה". לנוכח הישגיו בלימודי המשפטים ניתנה לאנוש הרשות ללמוד במקביל גם פילוסופיה וגם ספרות אנגלית. אך הוא נאלץ לותר על כך, משום שלצורך פרנסתו עבד במשרה מלאה במשרד החינוך והתרבות, כממונה על ארגון ושיטות. את לימודי המשפטית סיים בהצטיינות בקבלו תעודת 'מוסמך למשפטים'. בשנת 1960 נשא אנוש את מרים לאישה ובנה את ביתו ברמת-גן. נולדו להם שתי בנות ובן. באפריל 1963 זכה במלגה ונתקבל כתלמיד-מחקר של אוניברסיטת מלבורן, לעריכת עבודת- דוקטור בנושא: 'שאלת האחריות והפיצויים בעד פגיעות נפשיות'. בעבודתו בעריכת-דין העדיף למצות את החוק והצדק על-פני ההצלחה המאולתרת, ולפיכך הרבה להופיע לפני בית-הדין הגבוה לצדק וזכה שם להקשבה רבה. את ההצעה להתמנות כשופט דחה לגיל מבוגר יותר, אולם קיוה לעבור בהדרגה לייעוץ לעורכי-דין – עבודה שהיתה ראויה ביותר לכישוריו ולידיעותיו המקיפות. כיוצא-צבא נטל חלק במלחמת ששת-הימים ובמלחמת יום-הכיפורים, בדרגת סרן. בהיותו בחבל-עזה, כיועץ משפטי, רותק למקום עד אחרי המלחמה. חוות-הדעת אשר הגיש בתוקף תפקידו ברצועה זכו להערכה רבה. בסוף דצמבר 1977 נקרא לשירות-מילואים פעיל ברצועת-עזה, וכאן, באמצע שירותו, לקה בהתקף-לב ונפל ביום ב' בשבט תשל"ח (10.1.1978). הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבנחלת-יצחק. השאיר אחריו אישה, שתי בנות, בן, הורים ואחות. אישים רבים, ביניהם שופטים בכירים, הביעו למשפחה את רגשי ההזדעזעות והערכתם הרבה למנוח כאדם וכמשפטן. מפקדו הישיר כתב לאלמנה: "קציני וחיילי היחידה כולם העריכו עד-מאוד את יכולתו המקצועית המופלאה, הבנתו ובקיאותו בבעיות המשפטיות המיוחדות של אזור רצועת-עזה… על בעלך הוטל לא-פעם לקבוע בחות-דעתו עמדה בנושאים שהיתה להם השלכה וחשיבות רבה הרבה מעבר לבעיה משפטית גרידא. הוא ידע להסיר מלפניו מכשול בכוח הגיונו, בלהט מרצו ובחביבות… כשמו כן היה: אנוש – אדם. אדם יקר".