בר-עוז, אביחי (אלמוג)

בן סופיה ודוד. נולד ביום י"ג בתשרי תשמ"ט (23.9.1988) בבית החולים "בלינסון" שבפתח תקווה. אח לאייל, אמיר ואורן. את ראשית חינוכו קנה אביחי בהרצליה. מגיל שנתיים עד חמש התחנך בגן חב"ד, ומשסיים את גן חובה עלה לכיתה א' בבית הספר הממלכתי-דתי "רמב"ם". לאחר מכן עבר לישיבת "בני עקיבא" שברעננה, שם למד בחטיבת הביניים ובתיכון. עם סיום לימודיו נרשם אביחי למכינה הקדם-צבאית "כרמי חיל" שבקיבוץ בית רימון בצפון הארץ. הוא למד שם במשך כשנה, ולאחריה אותר למסלול קצונה ייעודי בחיל הלוגיסטיקה. אביחי התגייס לצה"ל ב-13.11.2007 והחל במסלול ההכשרה. תחילה עבר טירונות וקורס מש"קי לוגיסטיקה בבה"ד 6, ולאחר מכן הוצב בחטיבת "כפיר". בתום הסיפוח חזר לבה"ד 6 להכנה לבה"ד 1. אביחי סיים בהצלחה את השלב הזרועי בקורס הקצינים במגמת "מעוז", וביום 29.7.2008 קיבל את סיכת המ"מ. עם תום השלב הזרועי חזר לבה"ד 6 להשלמה חילית. כשבועיים לפני סיום הקורס, ביום כ"ג באלול תשס"ח (23.9.2008), מצא את מותו והוא בן עשרים. אביחי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. בהלווייתו ספדו לו חבריו לצבא: "אביחי תגיד לי אתה, / מה עושים עם חבר שכמותך, / מה עושים עם אינך, / עם זיכרון היותך? … לכל אחד יש זיכרון אחר ממך. אנחנו יושבים ומעלים זיכרונות על דברים שקרו רק אתמול, שלשום, לפני חודש. זיכרונות קטנים שיהיו חסרי כל משמעות בסיטואציה אחרת, ביום אחר, פתאום מקבלים משמעות כל כך אחרת וקשה היום. כל אחד שנזכר רוצה להיות שוב באותה דקה, באותו זיכרון, ולו? רק לרגע אחד. בזיכרונות של כולם אתה לא דופק חשבון על כלום, אמרת תמיד מה שרצית ומה שחשבת, אפילו הכתב"צ שלך היה על זה שבסוף ההשלמה אתה צריך לקבל דרגת סגן-אלוף. תמיד הבעת את דעתך בקולי-קולות ועמדת על כך שגם אחרים יצליחו לדבר בפני הפלוגה המופרעת. הציניות שלך שהייתה בכל תנועה, הברה, הייתה חלק בלתי נפרד ממך. אי אפשר היה לדעת אם אתה רציני או לא. כזה ג'וקר!!! ועם הציניות הזו וחוש ההומור השנון הזה תמיד עשית הכול, כל מה שביקשו ממך, וגם כשעיקמת פרצוף זה היה ידוע שתעשה הכול בצורה מושלמת. כי הרי עליך תמיד אפשר לסמוך. תמיד דאגת לכולם – אני זוכר שהייתי בשמירה בגדוד, במגדל, באת לשבת אתי באותו זמן, בגשם. תמיד שמת לב שלמישהו היה פרצוף נפול או מדוכדך והיית שואל ברגישות לשלומו של אותו אחד! את זה כולם זוכרים. המשפחה ואנחנו ממשיכים עם החלל, עם התחושה הבלתי נסבלת הזו של חוסר אונים, עם הגעגוע, עם הכאב. אתמול רק חיכינו שמישהו יצבוט אותנו, יבעט בנו, יצעק, ורק שנתעורר מהחלום הנורא הזה. הבכי המשיך לצאת בלי שליטה ועדיין לא מעכלים שום דבר. רק המ?ראות של המיטה הריקה, הארונית והכיסא שבכיתה, הם שגורמים לנו לשאול האם זה באמת קרה? מי ישאל את השאלות החכמות בכיתה עכשיו? מי יצחיק את כולם? ומי יילחם בשביל שקט כדי שאותו בעל תפקיד יוכל להשחיל מילה? מי ישאל לשלומנו כשאנחנו במצב רוח רע? שום דבר, שום אדם לא יוכל להחליף אותך במה שהיית בשבילנו. כולנו רק מקווים שתופיע פתאום ורק תחייך, וכולנו ננשום לרווחה, והמועקה הזו, חגורת החנק שמסביבנו תשתחרר. אביחי, הזיכרון שלך ממשיך להדהד ולפעום בכולנו. אנחנו יודעים כמה שאהבת את יזהר אשדות וכמו בשיר, הלוואי והיית 'במרחק נגיעה מכאן'."