בן אירית ועודד. נולד ביום י"ד בסיוון תשל"ח (19.6.1978) בקיבוץ עין-זיוון, אח בכור להדר ואביב. בגיל שנה עבר עם הוריו לכפר הנוער מאיר שפיה, שם בילה ושיחק עם חניכיו של עודד, אביו. בהיותו בן חמש, עבר סיון עם הוריו לקיבוץ מעגן מיכאל, כדי לחיות בחיק משפחת בר-נתן המורחבת. סיון הצטרף לילדי גן ב', עבר עם הבוגרים לבית-הספר והיה לאחד מבני כיתת דולפין השובבים והתוססים. בבית-הספר היסודי התגלה כילד סקרן, חברותי ועירני, הנלחם על מקומו בקבוצה. חוש הצדק שניחן בו, מצפונו יוצא הדופן, הרצון לשלמות והשאיפה להשיג כמיטב יכולתו, עוררו לעתים עימותים קשים עם בני דולפין. סיון היה ילד פעיל מאוד בתחום הספורט. הוא היה שחיין שהשקיע הרבה ממרצו וזמנו בספורט זה והשתתף בתחרויות שחייה עד גיל 14. נוסף לכך, היה שחקן כדורסל ושחקן כדורגל בקבוצת 'הפועל מעגן מיכאל'. הוא השתתף במשחקי כדורסל עם קבוצתו עד גיוסו לצבא ובלט בעיקר בכושר הלחימה שלו על כל כדור. כשחקן כדורגל המשיך לשחק גם בשבתות שבהן הגיע מהצבא, עת קבוצתו נזקקה לחיזוק מקומי. בבית-הספר התיכון 'חוף הכרמל' שבמעגן מיכאל, השקיע רבות בלימודיו. לצד המקצועות האהובים עליו, פיסיקה, טכנולוגיה מוכללת ומחשבים, גילה עניין גם בתחומים ההומניים. ההשקעה בלימודים נבעה מסקרנותו הרבה ומצימאונו לידע, לצד תוכניותיו ללמוד מחשבים בטכניון לאחר שירותו הצבאי. בכיתה ז' החל סיון לעבוד במדגה, ענף שאהב מאוד. הוא לא ויתר על אף יום עבודה ואף ב'רגילות' חזר לעבוד בו. במדגה זכה לכינוי 'המג"ד'. עם בואו בבקרים נהג סיון לארגן את החבורה לעבודת היום. יכולתו ליצור קשר עם המבוגרים, בני כל הגילים, היתה מתת אל ויחד עם זאת, מעולם לא התבייש לתבוע מאחרים ולארגן אותם לביצוע המשימה. סיון היה פעיל מאוד בימייה ואהב אותה. הוא היה מפקד סירה ומדריך קבוצות נערים לאורך השנה. בחופשות נהג לארגן קורסים ימיים לכיתות צעירות ועזר בתחזוקת הימייה. החלום המשפחתי היה להפליג יחדיו ביאכטה באזור הים התיכון לאחר שירותו הצבאי. יכולתו המופלאה של סיון לארגן את הזמן, איפשרה לו לעסוק, לצד לימודיו, בתחומים הרבים שאהב ולקיים פעילות חברתית ענפה. בכל עיסוקיו השקיע בהתלהבות וברצינות שאיפיינו אותו. אט-אט הפך סיון לאמרגן של דברים רבים שבני דולפין עסקו בהם, ביניהם הטיפול בחוף הים – שם בנו שולחנות ומקומות למנגל, העבירו קווי חשמל ומים ואף בנו צריף על שפת הים לרווחת המתרחצים. יחסיו עם אחיו היו מיוחדים. עם הדר, הצעירה ממנו בחמש שנים וחצי, היו לו שיחות נפש, ובאביב, שנולד עת היה בן 12.5, החל לטפל בחום, במסירות ובאהבה רבה כמעט מרגע היוולדו. אחר-הצהריים היה סיון מתייצב בבית-התינוקות או בפעוטון של אביב ומביא אותו הביתה במנשא גב, אחר-כך מחתל ומאכיל אותו ומשחק איתו. עם השנים נוצר ביניהם קשר מיוחד, שנמשך גם כשאביב גדל, כשסיון היה מזמין אותו לאירועים החברתיים של בני קבוצת 'דולפין' ולמסיבותיהם. את שירותו הצבאי החל סיון בנובמבר 1996 בסיירת מטכ"ל. לאחר קרוב לשנה בסיירת עבר לסיירת 'גולני', שם השתלב במהירות רבה. 'החדש', כפי שכונה תחילה בפי חברי הצוות המגובש, נקשר אל סיירת 'גולני' וחייליה. הוא התגלה במלוא כוחותיו הארגוניים, עד שמפקדיו ציינו כמה היה להם לעזר. הם ידעו שאפשר להסתייע בו כדי להצעיד את הקבוצה, לארגן ולסדר דברים. בניווטים התגלה סיון כנווט מצוין – חוש ההתמצאות בלילה, יכולת ארגון הזמן והתביעות שתבע מחבריו, עשו אותו בניווט הלילה למנהיג אמיתי, שסחף אחריו את כיתתו. סיון נבחר לצאת לקצונה, ולאחר לבטים הסכים לצאת לקורס קצינים ולשוב ליחידה כמדריך ללוחמה בטרור. את קורס ההכנה לקורס הקצינים סיים בהצטיינות יתרה, ולאחריו קיבל חופשה ושב לביתו. ביום חמישי נסע סיון לבלות עם חבריו בדיסקוטק בקיבוץ רמת דוד. בדרכם חזרה נרדם הנהג והתנגש ברכב שהגיח מולו. סיון, שישן מאחור, נחבל קשות בראשו. הוא נאבק על חייו במשך כל יום שישי, וביום שבת, כ"ח באלול תשנ"ח (19.9.1998), לאחר שנקבע כי מת מוות מוחי, נתרמו אבריו של סיון, שהיה חבר ב'אדי', להצלת חמישה אנשים שהמתינו לתרומת איברים. בן עשרים היה סיון במותו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין במעגן מיכאל. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. מדברי מפקד יחידתו: "אופיו ואישיותו האצילית והצנועה הלכו לפניו והאירו את דרכו המיוחדת. עיניו הגדולות והמבריקות המביעות סקרנות ואהבה לא חדלו מהתרוצצויותיהן. ללא כל קשיי קליטה והסתגלות ליחידה חדשה הבין סיון מהר את הנעשה והחל להוביל בדרכו המיוחדת והחיובית. סיון התבקש לצאת לקורס הקצינים קודם לסיום מסלולו בסיירת, מצב שהעמיד אותו בהתלבטות קשה בדבר המשך דרכו הצבאית ובטוח הייתי כי יהיה קצין מבטיח בסיירת. כך, כמו גם שאר הדברים, אהב סיון לעזור ולהתנדב, על חשבון תוכניתו וזמנו החופשי. בשל אישיותו הנוחה, רקם סיון מערכות יחסים ייחודיות עם מפקדיו וחבריו, עבורם היווה דוגמה ומופת ללוחם שיכול ומוכן לכל משימה. אישיותו ויכולתו של סיון, מבטו החכם, צניעותו, חיוכו וארשת פניו אינם מותירים ברירה אלא לאהוב אותו…" מארק מאיירס, חבר הקיבוץ ומורה של סיון, כתב לזכרו את השיר 'ניצוץ הזהב': "א. תמונה בראש מכיתה א' / ילד קטן ורזה/ עיניים גדולות, רכות, רציניות/ ילד בן שש/ שמדבר בבגרות ותבונה/ מעבר לגילו/ רגיש, נבון, מתחשב, חבר טוב/ מבעד לשנים עוד מרגישים/ את ניצוץ הזהב שבו// ב. ועוד תמונה כעבור עשר שנים/ כבר נער/ עיניים גדולות, רכות, רציניות/ נער בן שש-עשרה/ שמדבר בבגרות ותבונה/ מעבר לגילו/ רגיש, נבון, מתחשב, חבר טוב/ כמו שהיה כך נשאר/ עם ניצוץ הזהב// ג. ואז תמונה של חייל/ נותן כל מה שאפשר מעצמו/ כמו שהוא יודע/ הקצין שרצה להיות/ הוא המשך טבעי של הנער שהיה/ אותן עיניים, אותה תבונה/ כבר גבר// ד. ניצוץ הזהב שבער בו/ יבער מעתה בליבנו, בזכרוננו/ כן, סיון, יבער." מתוך דברים שכתבה דפנה, שריאותיו של סיון העניקו לה חיים: "אני רוצה להודות לך כל- כך, רוצה להראות לך כמה אושר נטעת בכל-כך הרבה אנשים כאשר ציווית עוד בחייך כי במותך אתה מוכן להעניק חיים לאדם אחר… סיון, אני מקווה שאכן אתה מסתכל עכשיו מלמעלה על כולנו, האנשים שבמותך ציווית להם חיים, ומרגיש איזו שהיא תחושת סיפוק וגאווה על כך. אתה נטוע עמוק-עמוק בכולנו, נזכור אותך ונודה לך לעד. אני שואפת עכשיו נשימה ארוכה ועמוקה וממלאה הרבה אוויר בריאותינו המשותפות, לכבודך." מספר מפעלי הנצחה הוקמו לזכרו של סיון: ספר זיכרון שהוציאה המשפחה והספינה 'בוסטון' הקרויה על שמו. בני כיתת 'דולפין' הקימו את 'הצריף של סיוי' – בית קפה הממוקם בצריף שבנה סיון עם בני כיתתו. גביע נודד 'לשייט אופטימיסטי המצטיין' ניתן באליפות 'הפועל' בשדות ים, וכן גביע נודד בכדורגל בטורניר הנערך לזכרו.
