בר-נר, אמנון (“אמי”)

בן דן ורות. נולד ביום י"ב בטבת תש"י (1.1.1950) בקיבוץ הזורע, למד בבית הספר היסודי בקיבוץ ובמוסד החינוכי התיכון "שומריה". לאחר מכן נכנס לעבודה והתקשר לענף הרפת. בזמן מלחמת ששת הימים מילא תפקיד חשוב יחד עם עוד חברים מקבוצתו. ביולי 1968 גויס לצה"ל והיה הראשון במתגייסים בקבוצתו. הוא אמנם העדיף להתנדב לטיס, אך כיון שלא נתקבל, קיבל עליו את הדין ברצון ובגאווה והצטרף לנח"ל. בשנה הראשונה לשירותו, שהייתה שנה קשה ומפרכת, התבגר אמנון והתגלה כבעל רצון והכרה. הוא עבר לסיירת והיה שמח בחלקו. וכשהטילו עליו תפקיד אחראי, היה ממלא אותו ביעילות ובכישרון. כאשר נפצע בעת שירותו ויכול על סמך זאת לעבור לשירות קל יותר, לא עשה כן. רגש האחריות האיץ בו לחזור ליחידתו בהקדם – ולכן חזר. כחייל רצה למלא את תפקידו – לא מאהבת המלחמה, אלא מתוך ההכרח שבכך, כי לא הייתה בו תוקפנות. אחת מתכונותיו הייתה אהבת האדם, ועמה טוב לב ועליזות. אמנון אהב את המשק ואת העבודה בו והתעתד להתמסר להם בכל לבו אחרי שחרורו. גם כשבא לחופשה, לא היה משוחח בנושאים צבאיים, אלא היה אוסף חומר ושוקד על שכלול עבודתו וייעולה. הוא אהב ללמוד ורצה להשיג – לאחר שישוחרר – את אשר החסיר קודם לכן. הוא שירת ביחידתו בנאמנות ובמסירות וידע לשאת באחריות המוטלת עליו, בעבודה המבצעית ובפיקוד על חיילים. עם זאת הוא היה בעל לב אוהב ומבין. כל חבריו זוכרים את חיוכו, את מרצו ואת נכונותו לתרום לזולתו, גם בלי שנתבקש לכך. אולם הוא ידע גם לדרוש מאנשיו את אשר הוא דורש מעצמו וידע לדרוש זאת בתקיפות, כשהיה משוכנע שהוא צודק. אמנון היה גאה על היותו בן קיבוץ, ולא פעם, בשיחה משותפת בחדרו, הרבה לספר על החינוך המשותף במוסד ועל חיי החברה בו. הוא גם סיפר על הדרך שבה החלו הוריו והמשיכו אחיו המבוגרים – וכמותם שאף אמנון להמשיך, לחזור למשק לאחר השירות הצבאי, לעבוד בענף הרפת אשר כה אהב, ולהמשיך בתחביביו (כגון גידול הדגים שבחדרו). ככלל שאף תמיד לתרום ממרצו למסיבות ולחיי התרבות של המשק, ועם זאת אהב מאוד לשבת לבדו ולהאזין למוסיקה. אור ליום כ"ט באב תש"ל (30.8.1970), נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בקיבוץ הזורע. במכתב תנחומים למשפחה ולקיבוץ כתב מפקדו: "אמנון היה מבחירי המפקדים בפלוגה, הוא נחשב חבר לכל אחד ואחד וגם בעת מילוי תפקידי פיקוד, עדיין נשאר חבר לחייליו ולמפקדיו. זה היה הקו המנחה באופיו הנוח והשליו". לאחר שנפל הוצאה לאור חוברת לזכרו בשם "אמי;" מעין הנובע מים בכל ימות השנה בקרבת הקיבוץ שופץ, ונשתלו בו שיחים ועצים, והוא נקרא על שמו של אמי, לזכרו.