בן שושנה ואורי. נולד ביום ח' באדר תשמ"ז (9.3.1987) בקריית ביאליק, שם גדל והתחנך. אח למיטל ואורן. כבר בילדותו הפגין כישרון ציור יוצא דופן וציוריו המיוחדים הפכו לתמונות של ממש. בן החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "צור שלום" והמשיך לחטיבת הביניים "אורט אפק". את לימודיו סיים בבית-הספר התיכון "אורט קריית ביאליק" במגמה העיונית, בה למד מינהל ושיווק. בן היה נער מוכשר, יפה תואר, שערו זהוב, בריא ובעל גוף אתלטי, תמיד עם חיוך על הפנים ומוקף חברים רבים. ילד שאהב לבלות, לשמוע מוזיקה, לעסוק בקפוארה, לרקוד ולהצחיק בבדיחותיו. בן אהב אתגרים ולא ויתר עד שהשיג את מטרותיו. בשל אהבתו העזה לים, חלם כבר מגיל צעיר להתגייס לחיל הים ולהיות חלק מאותה משפחה. ואכן, יום זה לא איחר להגיע: בן עבר בהצלחה גיבוש ל"שייטת 3" והתגייס לחיל הים בספטמבר 2005, ימים ספורים לפני ראש השנה תשס"ה. הוא סיים טירונות בבסיס הטירונים שבניצנים ומיד השתלב בקורס מפעיל תותחים ימי (מתי"מ) בבסיס ההדרכה של חיל הים. בסיום הקורס הוענקה לו דרגת רב-טוראי והוא הוצב על הסטי"ל "אח"י להב". בן היה נלהב ונרגש להתחיל בתפקידו, אך לא הספיק ליהנות ולתרום מיכולותיו; יומיים בלבד הספיק לשהות על הספינה שבה מצא את מותו בשנתו. רב-טוראי בן בר נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ג בשבט תשס"ו (21.2.2006) והוא בן תשע-עשרה. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בצור שלום. הותיר הורים, אחות ואח. אלפים ליוו את בן בדרכו האחרונה. חברים מספרים כי התאפיין בחיוכו הרחב וגם ברגעים הקשים, היה עם חיוך על הפנים, מעודד את האחרים ומשרה אווירה טובה. מפקדו ספד לו: "אזכור אותך תמיד כלוחם ספינות, איש ספינות אמיתי עם חיוך מהמם". ספד לו מפקד הספינה: "עומדים אנו כאן מול קברך הטרי וקשה להאמין. הגעת אלינו לאח"י להב והיית מאוד מרוצה מההצבה. בחרת בשירות מאתגר ומורכב והבאת גאווה רבה למשפחתך ולכל הסובבים אותך. הצטרפת למשפחת חיל הים והוכשרת כלוחם בספינות הטילים. לא ניתן להתעלם מהרושם הרב שהשארת על מפקדיך בבסיס ההדרכה של חיל הים, ובתקופה הקצרה של שהייתך בספינתנו. בן, מספרים עליך ששמחת החיים והיצירתיות שכל כך אפיינו אותך, גרמו לכל מי שהכיר אותך לאושר רב ולרצון לשהות במחיצתך. היית מקובל מאוד על חבריך בקורס, חובב ספורט ו"מורעל" על הצבא. אין בי מילות נחמה למשפחתך, אך גם אין לי ספק, כפי שראיתי, שהגעת אלינו ממשפחה מיוחדת, אוהבת וערכית. … אני מצדיע לך בן, יהי זכרך ברוך". במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף דן חלוץ: "מפקדיו של בן מספרים כי ניחן ברצון עז לתרום וכי הצטיין בתחום המקצועי. הוא היה חייל נמרץ, ממושמע ומוכשר אשר התאפיין באהבת הזולת. בן הקרין רוח טובה על חבריו והיה אהוד על הסובבים אותו. דואב הלב על מותו של בן בטרם עת". מפקד חיל הים, אלוף דוד בן-בע"ש, כתב למשפחה: "את שירותו כלוחם בחיל הים ביצע בן תוך נכונות לשרת ולתרום כמיטב יכולתו. בשם חיל הים, מפקדיו וחייליו הנני מביע את השתתפותנו באבלכם הכבד ומחזק את ידיכם. אנו כואבים עמכם את אובדנכם ומאמצים אתכם אל לבנו". תת-אלוף יוחאי, מפקד היחידה, כתב: "בן החל את שירותו בחיל הים בבסיס ההדרכה וסיים בהצלחה קורס נשק ימי. הוא הפגין מוטיבציה גבוהה מאוד לשרת כלוחם בספינות הטילים של חיל הים. מפקדיו וחבריו מספרים כי היה מוכשר מאוד, ושמחת החיים שאפיינה אותו גרמה לכל הסובבים רצון לשהות בחברתו. בן יצר קשרים נפלאים, הפגין משמעת עצמית ורצון עז להצליח בשירותו. … ללא ספק איבדנו לוחם וחבר שיכל להוות דוגמה ומופת לחבריו בצוות בכל תחום ומעשה". בעיתונות הכתובה והאלקטרונית נכתב רבות על בן ועל מותו הטרגי. באחת הכתבות צוטטו דבריו של ראש עיריית ביאליק, רפי ורטהיים, שספד לבן: "… כשבאים לבית המשפחה, רואים מסביב את תמונותיו. צעיר חסון, יפה תואר, עם הרבה חברות ועם המון אהבה. על השולחן תמונות חדשות – בן במדים הלבנים של חיל הים, מאושר וגאה עם הנשק על הכתף. ליד תמונותיו מתנוססות בחדרו תמונות של כל בני המשפחה ותמונה מיוחדת של הסבא, ששירת כלוחם בחרמון והיה עבור בן סמל ומודל לחיקוי. לפני העלייה על הספינה עוד הספיק לצאת לחופשה רגילה, אותה סיים ביום ראשון. בן חזר לצבא, עלה על הספינה ודיווח להורים שהכול בסדר, שהגיע למקום אליו שאף ושהוא מאושר. הטלפונים ממנו היו שמחים, מלאי חדוות חיים, ונתנו להורים תחושה נפלאה שלא בישרה, ולו במעט, על האסון הממשמש ובא. בן נמצא על הספינה ברגעיו האחרונים על ידי חבריו והחובש, שעוד ניסו לעזור, אבל קצרה ידם מלהושיע. לאלוהים פתרונים". במלאות שלושים לנפילתו, נשאה דברים בשם המשפחה האחות מיטל: "הנה אנו עומדים פה היום וכבר עבר חודש מאז שנלקחת מאתנו. כל כך קשה להאמין שאתה כבר לא אתנו. עבר כבר חודש ונראה כאילו רק אתמול ראינו אותך, צחקנו אתך וחיבקנו אותך בפעם האחרונה. אנחנו לא מצליחים לעכל את זה שלא נזכה לראותך יותר, איך זה יכול להיות שכל כך מהר נקטפת? הרי תמיד היית החיים של הבית, הצחוק, המוזיקה, הרעש, החברים שלך תמיד מילאו את הבית – אתה כל כך חסר! והנה יש לנו עוד התחושה שאולי עוד מעט הדלת תיפתח ותיכנס בחיוך רחב כאילו כלום לא קרה ותשאל 'מה אתם עצובים? אני פה!' איך אפשר בכלל לתפוס כזה דבר, ילד יפה ובריא שתמיד אהב את החיים, תמיד סיפר בדיחות והצחיק את כולם, ילד מוכשר שאהב לצייר, לרקוד ולבלות. תמיד אמרנו – 'בן שלנו יגיע רחוק – יש לו ראש, תמיד עושה הכול בחיוך, גם כשקשה'. כל כך רצית להגיע לחיל הים מגיל צעיר, היית חדור מוטיבציה ורצון עז להצליח – והצלחת, עברת קורס ארוך שבסופו הוצבת על אח"י להב, כל כך שמחת להגיע לשם, אבל לא הספקת ליהנות מכל זה. זה הסתיים מהר מדי עבורך וגם עבורנו. רצינו לומר לך שאנחנו מאוד מתגעגעים אליך, געגוע שאי אפשר לתאר את העוצמה שלו. אתה מאוד חסר לנו, כל כך הרבה דברים מזכירים לנו אותך. תמיד נאהב אותך ילד קטן שלנו, תנוח על משכבך בשלום". משפחתו של בן הוציאה את הספר "בן בר ז"ל 1987-2006". הספר מכיל תמונות, דברים לזכרו שכתבו בני המשפחה, שירים, מכתבי פרדה ורשימות שנאספו בפורום באינטרנט שהוקם לזכרו. כתב סגן-אלוף צחי, בשם אח"י להב: "הפסדנו חייל אמיץ, מסור, מוביל ומקצועי, הפסדנו ספורטאי ופוטנציאל, הפסדנו חבר דואג ונאמן, הפסדנו אמן… סך הכול יומיים-שלושה מאז עלה על סיפון האנייה, ודווקא כשהגיע למקום שרצה ואולי אף החל להסתגל ולהתאהב, וכבר נאלצנו להיפרד ממנו". כתבו בוגרי קורס מתי"מ: "אין סוף למחשבות שרצות בראשינו, אין סוף לזיכרונות, לחוויות המשותפות, אך מעטות הן המילים שביכולתנו לומר. ההפתעה, ההלם, הותירו אותנו חסרי כול. כל כך ריקים מבפנים, כמיותמים מאח… … אם ישנה עוד איזושהי נחמה, ולו הקטנה ביותר, היא בכך שבן שלכם הלך מאושר, סיים את דרכו הכה קצרה עם חיוך גדול על הפנים וכך נזכור אותך, אח יקר, כדמות החייכנית, מלאת שמחת חיים שתמיד מקרינה אושר לסובבים אותה. … בלבנו, עודך אתנו ותישאר לנצח…". כתב איציק: "על השאלה הנצחית – איך אלוהים קוטף פרחים שעוד לא הספיקו לפרוח – אף אחד עוד לא ענה… אבל אני מעדיף לחשוב שאלוהים לוקח את הטובים ביותר אליו מוקדם, אין בררה – רק ככה אפשר להמשיך… אלוהים צריך מלאכים שישמרו עלינו מלמעלה… … אתה אחד האנשים היחידים שגרמו לי להרגיש סיפוק מהיותי מפקד – לראות את החיוך שלך ולשמוע את ההתלהבות מהשירות בספינה גרמו לי להרגיש שאני עשיתי את שלי. ועכשיו אתה צריך לעשות את שלך – אם לא בים, אז בשמים. וכמו שאני מכיר אותך – גם שם אתה תפגיז! שמור עלינו, לוחם!" כתב מתן: "… עברנו ביחד שלושה חודשים, למדנו לאהוב, להכיר ולעזור אחד לשני, לימדת אותי לקחת הכול בחיוך. התמונה שנחרטת לי בלב זה החיוך שלך, ששימח אותי כל כך הרבה. בן, כואב לי שלא הספקנו להיפרד כמו שתמיד נפרדנו, בחיבוק גדול. … אני אוהב אותך תמיד". תום, חברו הטוב של בן כתב: "בן היה מהאנשים האלה… שיש את הרגעים של השקט… הוא ידע לשבור את הקרח ולהפיל את כולם לרצפה… הוא היה מצחיק. כשצריך גם רציני (אבל רק כשממש צריך). ומעל הכול הוא היה חבר אמיתי… וכן… מה שנדיר למצוא היום. … בן, תודה שניתנה לי הזכות להיות החבר הכי טוב שלך. תודה על כל הזיכרונות הטובים. אני יכול להגיד לך בלב שלם שאני מתגעגע. ואתגעגע אליך עוד יותר". סיוון נפרדה מבן בשיר שתרגמה מספרדית: "אתה הולך ואני רוצה לדבר / אני רוצה לומר לך שאני אתגעגע / שלעולם זה לא יהיה אותו הדבר / השמש שתזרח תהיה שונה / כי אתה הולך והמקום שלך נשאר ריק / אתה הולך ואני מבקשת סליחה / אם אכזבתי אותך זה לא היה בכוונה / הלב שלי נושא אותך / הלב שלך עוזב אותי / אבל אתה הולך והמקום שלך נשאר ריק / חבר יקר אני נושאת אותך בפנים / הכול חסר לי אם היום אני מאבדת אותך / אתה הזיכרון אתה הכיף / אתה הסוד אתה הדבר הכי אמיתי / חבר יקר אני מרגישה עצובה / כלום לא עוזר לי כי עזבת / אתה הרוך אתה הצחוק / אתה הדבר הכי טוב אתה הליטוף / אתה הולך ואני אומרת שלום / וכל מה שיש פה בוכה / כל העולם שלי הולך אתך / כבר אין לי אותך חבר יקר / אבל אתה הולך והמקום שלך נשאר ריק / שלום חבר!!!" בבית-הספר "אורט קריית ביאליק" הוצב קיר הנצחה לזכרו של בן. חנה, המחנכת של בן בכיתה י"ב סיפרה כי "בן היה בין התלמידים היותר טובים בכיתה. הוא היה מסמר בכל אירוע, בנות נפלו לרגליו". עוד הונצח בן בעץ על שמו שניטע בחורשת "הבנים". בערב יום הזיכרון תשס"ו כתבה אחת הידידות בבלוג באינטרנט: "ערב יום הזיכרון היום… אולי לא נהרגת במסגרת פעולה צבאית, אבל זה לא עושה את זה אחרת. לא משנה את העובדה שאתה לא אתנו כבר חודשיים וחצי. אז לא הייתי הכי קרובה אליך אבל אין יום שעובר ואני לא נזכרת בך… מהיום שעזבת אותנו החיים קיבלו משמעות אחרת. שום דבר כבר לא נראה כמו פעם. שום דבר כבר לא מובן מאליו. עכשיו פתאום ברור שיום יבוא ואנחנו ניפגש שם למעלה, ואולי זה יהיה מאוד בקרוב. אין לנו את הדרך לדעת מתי זה ייגמר". במלאות שנה לנפילתו נערך ערב מרגש לזכרו בבית כץ שבקריית ביאליק. מאות ממוקירי זכרו התקבצו במקום לפתיחת תערוכת ציורים שצייר בן בילדותו. בני המשפחה נשאו דברים: "מותך הפתאומי בטרם הספקת לחגוג את יום הולדתך התשעה-עשר הותיר אותנו המומים וכואבים עם שאלות רבות על נסיבות מותך הטרגי – ללא תשובות. תמיד היית ילד בריא, ספורטיבי, יפה תואר, מוכשר, ילד מיוחד באופייך ובהתנהגותך ומלא שמחת חיים. קשה לדבר עליך בזמן עבר, לא ברור למה, זה לא נתפס, לפעמים נדמה שאולי זה חלום שיחלוף ולפתע תופיע. … השקעת ממרצך ומכישרונך להצליח במסגרת החיל וראינו את הפוטנציאל הטמון בך להצלחה במסגרת השירות הצבאי. בחיוך התמידי שעל פניך התחבבת על כולם והפכת מיד לחלק מצוות נפלא שקלט אותך בחום לאחר שציפה תקופה ארוכה לנשק במחלקת נשק בספינה. … מותך יצר חלל גדול שקשה לתאר, נוכחותך חסרה ולא מתקבלת על הדעת, חסרונך כל כך משמעותי ובא לידי ביטוי בכל דבר בבית … אנו מתגעגעים לכל רגע אתך, למסירות, לאהבה ולחברות הטובה שידעת להעניק, לכישרון המדהים שלך ולכבוד הרב שהבאת לחיינו. השארת כל כך הרבה זיכרונות, כל כך הרבה חברים, המוזיקה שבקעה מחדרך כבר לא נשמעת, הכול כל כך שקט וריק בלעדיך. מותך הותיר חור עמוק בלבנו שלא נוכל לסגור, הגעגועים אליך עזים, המחשבות עליך לא מרפות, וככל שהזמן חולף הכאב רק הולך ומעצים. בן – אתה כל כך חסר". ביום האזכרה במלאת שנתיים לנפילתו של בן, נשאה אימו שושי דברים: "אנו שוב כאן, חלפה עוד שנה – שנה שנייה בלעדיך. מה נאמר שעוד לא נאמר אודותייך שנתיים חלפו כאילו רק אתמול עוד היית כאן. מן הסתם השגרה ממשיכה לה, אך שיגרת חיינו שונה מאז מותך. אין יום שעובר שאיננו טרודים במחשבות עליך. איך יתכן שאתה "איננו" ולא תהיה יותר, לא תגשים אף חלום מהחלומות שהיו לך, לא תהיה שותף למה שקורה לנו, למרות שבליבנו אתה תמיד שותף לכל מה שקורה במשפחתנו. אין לנו מידע חדש על נסיבות מותך הפתאומי – לו חיכינו שנה ושמונה חודשים. כנראה שגם לעולם לא נדע מה קרה באמת באותו לילה ארור – ה-21.2.2006. מותך נקבע כ"השערה" – לאור הממצאים שנבדקו הגדירו את סיבת המוות כ"הפרעת קצב" – הייתכן? שדווקא אתה בן – ילד בריא ונמרץ מצאת את מותך בשנתך בגלל המונח "הפרעת קצב"? קשה לי לקבל את העובדה שבחור חסון כמוך פשוט הלך לישון ולא קם יותר. מסרבת להאמין ולקבל שזו הסיבה שהביאה למותך. מחשבה זו מלווה ותלווה אותי לעד. מביני דבר מנסים להסביר ולומר שלא "סבלת" שלא "הרגשת". האם אני אמורה למצוא נחמה במילים אלה? אין נחמה ואין מנוח יום ולילה, שעה שעה. אני לא יודעת מה קורה איתך עכשיו, קשה לחשוב גם על זה, אך תקוותי, אם ניתן להגדיר זאת כך, ש"טוב" לך עכשיו איפה שאתה! תדע שכאן השארת אותנו כואבים ובוכים עם הרבה סימני שאלה על מותך בטרם עת. אוהבים ומתגעגעים אליך בן . נוח על משכבך בשלום".
