בנם של רבקה-איקה וישעיהו. נולד ביום כ"ה באלול תשנ"א (3.9.1991) בירושלים. איתי, אחיה התאום של שירה, נולד חמש דקות אחרי אחותו, ימים ספורים לפני ראש השנה. איתי היה ילד יפיפה. הוא גדל באווירה משפחתית חמה ואוהבת והיה קשור מאוד למשפחתו. בכל ליל שבת הסבו בני המשפחה המורחבת, דודים ובני דודים ממשפחת האם, לשולחן האוכל בבית סבתו. הוא למד והתחנך בבית הספר היסודי "יוני נתניהו" בשכונת רמות בירושלים, והמשיך את לימודיו בחטיבת הביניים ובתיכון המסורתי כי"ח על שם ז'ול בראונשוויג. במסגרת פעילות בית הספר למען הקהילה, התנדב איתי באיסוף מזון לנזקקים ולקשישים, שם נחשפה חמלתו, יכולת הנתינה שלו והוא סייע לזולת בכל ליבו. על אחותו התאומה שירה חש איתי צורך לגונן, בעיקר בתקופת חטיבת הביניים ובתיכון. השניים היו בעלי תחומי עניין משותפים ואופי דומה, לכל אחד מהם עולם פנימי עשיר. ההבנה והאהבה שררו ביניהם בשקט, כמעט בלא מילים. בילדותם נהגו שניהם לבנות יחד בלגו, חלקו אוסף של קלפים ואהבו לשחק במכוניות על שטיח דמוי כביש שנפרש בחדרם. הם ישנו במיטת קומתיים, איתי למעלה ושירה מתחתיו. בנעוריהם צפו בהנאה בטלוויזיה. "סקראבס" ו"חברים" היו הקומדיות המועדפות על איתי, ובזמן שצפה בהן אחז בידו בקערת פסטה, אכל וצחק בקול רם. מלבד הקומדיות, התעניין איתי בתכניות שונות בערוץ ההיסטוריה והרחיב את ידיעותיו. בקולנוע אהב בעיקר סרטי אקשן, מלחמה והיסטוריה. את כרטיסי הקולנוע שמר באדיקות, והאוסף הלך וגדל. לא פעם הצטרפה אליו שירה לקולנוע, בעיקר כדי לבלות בחברת אחיה. שירה מספרת על הדמיון שהתגלה ביניהם באקראי בכמה מקרים. למשל, תמיד בחרו שניהם באותו המושב באוטובוסים. בליל הסדר האחרון בחייו של איתי, התנהלה בתום הסעודה שיחה. כשנשאלו "איפה אתה כעת ואיפה אתה רוצה לראות את עצמך?" אמרה שירה שהיא רוצה לראות את עצמה רחוק, ובליבה חלמה על ניו זילנד, ואיתי השיב בלי לחשוב פעמיים: "בניו זילנד". איתי ושירה למדו אנגלית אצל מורה פרטית החל מכיתה ג'. בזכות אינטליגנציה גבוהה והתמדה בשיעורים, דיבר איתי, קרא וכתב באנגלית ברמת שפת אם. בטיול משפחתי לקנדה, בעת נסיעתם במעבורת, ניהל איתי שיחה באנגלית שוטפת כחצי שעה עם אדם זר שפגש. לקראת גיוס הילדים לצה"ל נסעה המשפחה ללונדון, ושם הפליא איתי שנית בכישורי השפה והדריך את בני משפחתו בטיול. איתי היה "תולעת ספרים", וקרא כמעט כל ספר שנפל לידיו. הוא אהב במיוחד את ספרי הפנטזיה שכתב ג'.ר.ר טולקין, ואת סדרת "הארי פוטר" קרא באנגלית מיד עם הוצאת כל כרך לאור. את הספרים האהובים עליו חזר וקרא שוב ושוב, וזכר את מיקומם המדויק של קטעים נבחרים שדיברו אליו. כאשר שקע בקריאה, הצליח להתרכז אך ורק בכתוב ולהתעלם מן האנשים המדברים סביבו. לצד צפייה בסרטים וקריאה, גם ספורט נחשב לאחד מתחביביו המרכזיים: איתי היה חבר קבוצת "הפועל ירושלים נערים", ושיחק כדורסל מדי יום שישי עם החבורה הקבועה. איתי ואביו היו מנויים למשחקי "הפועל ירושלים", אולם את הערצתו הגדולה שמר לקבוצות הכדורסל של ה"אן-בי-איי". הוא הכיר וידע כל פרט עליהן, כולל תוצאות משחקים, שמות השחקנים והישגי הקלעים של הקבוצות בכל הזמנים. בין עיסוקיו הרבים, מצא איתי זמן לבלות עם חבריו. הוא היה חבר נאמן ומסור לחבורה המגובשת שצעדה יחד מחטיבת הביניים. עומר ואוהד חבריו הרבו לבקרו, השלושה שיחקו ב"אקס-בוקס" בשאגות רמות, והשתעשעו במשחקי מחשב ובמשחקי אסטרטגיה שאיתי אהב במיוחד. בשל רגישותו הגבוהה לזולת ולעצמו והודות לטוב ליבו, הטה אוזן קשבת לחבריו ואף היה חבר טוב לחברותיה של שירה. כנער חכם ובוגר מכפי גילו, בעל תחומי עניין רבים, יצר איתי קשרים חברתיים טובים ויציבים ושוחח בטבעיות עם אנשים רבים שפגש. אולם למעשה היה נער שקט מאוד ומופנם, לא דברן גדול. פעמים רבות העדיף להאזין למוזיקה ישראלית, לשיריהם של אהוד בנאי, של ברי סחרוף ואחרים, ובה בעת להתכנס בתוך עצמו ובמחשבותיו. הוא העלה 6,000 שירים למכשיר ה"אם-פי-3", והאזין למוזיקה באוזניות בווליום גבוה כל כך, עד שאימו חזרה וביקשה שינמיך. איתי היה בחור גבה קומה ושרירי, בזכות אימונים בחדר הכושר, חיוך כובש על פניו וצחוקו מתגלגל. הוא היה בעל חוש טכני מצוין וידע לסדר ולתקן דברים בבית. בטיול עם חבריו לקפריסין לקראת גיוס, הפתיע איתי באומץ לב מיוחד והיה היחיד מכל החבורה שקפץ בנג'י. למרות כל אלה, עדיין היה ביישן, צנוע ועניו. כיוון שאהב מאוד היסטוריה, קרא גם ספרות היסטורית צבאית, בעיקר על חיל השריון. העניין שגילה בכך החל עוד בטרם גיוסו ונמשך בעת שירותו הצבאי. כיוון שהיה בחור ערכי, חדור מוטיבציה וקשור למדינה, שאף לשרת באחת מהיחידות הקרביות ביותר ולתרום ככל יכולתו. ב-29 בנובמבר 2009 התגייס לצה"ל ושובץ לשירות בחיל השריון, בגדוד 52 חטיבה 401 ברמת הגולן. עקב בעיות ראייה נקבע לו פרופיל רפואי נמוך לשירות קרבי, ואיתי נלחם מרגע גיוסו להעלאת הפרופיל על מנת לעבור ליחידה קרבית מובחרת בפלס"ר (פלוגת סיור). לאחר שנה הצליח להעלות את הפרופיל ל-97 אך החליט להישאר בגדוד 401 של השריון, שבו שירת כנהג טנק מרכבה ואחר כך כחובש קרבי. איתי שיתף את אביו בחוויותיו מן הצבא ומחיל השריון. כאשר יצא לקורס חובשים, התגאו מאוד הוריו ואחותו בהישגיו ובהצלחותיו. איתי אהב מאוד את השירות הצבאי, את יחידתו ואת התפקידים שמילא. כחובש פלוגתי (חופ"ל) נהג במטופליו במחויבות, במסירות ובאחריות גדולה. איתי היה אכפתי ודייקן. הרופא הגדודי ששיבץ אותו בפלוגה התרשם מאוד ממקצועיותו ומאנושיותו. איתי שירת כשנתיים שירות בעל ערך, בתפקידו האחרון שימש כחובש בגדוד "הבוקעים" 52 בפיקוד מרכז, בעוצבת הברזל שבאוגדת הפלדה. תומר וילדמן, חברו לשירות, סיפר שהמוטו של איתי היה: "אין בעיות לא חשובות, כל אחד והבעיות החשובות שלו, וכל עוד הן חשובות לו – הן חשובות". סמל איתי נפל ברמת הגולן בעת מילוי תפקידו ביום ט"ו באלול תשע"א (13.9.2011), בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ואחות. "איתי, ילד יפה שלי", ספדה לו אימו, "הפכת לעלם חתיך, חיוך משגע. צנוע, טוב לב עצום, בעל לב רחום, אמיץ ואהוב". ביום הולדתם האחרון החליפו שירה ואיתי מתנות, אך שניהם לא הספיקו ליהנות ממתנותיהם. לאחר מותו גילתה שירה שעשרה ימים לפני נפילתו, ביום הולדתם, האזין איתי דווקא ללהקה שהיא אוהבת, ל"חיפושיות". במכתב התנחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ: "מפקדיו של איתי מספרים, כי היה מחויב לתפקידו וכי מילא אותו מתוך שאיפה לשלמות הביצוע, במסירות ובמקצועיות. איתי הפגין מוטיבציה גבוהה לתרום, ונכונות מתמדת להושיט יד ולסייע. איתי תואר כאדם חכם ונעים הליכות, שגילה רעות ואחווה כלפי חבריו. בשל כל אלה ועוד, זכה להערכתם ולאהבתם של הסובבים אותו. דואב הלב על מותו של איתי בטרם עת. בטוחני כי דמותו תלווה את מפקדיו וחבריו". במלאות שנה לנפילתו ספד לאיתי מפקד גדוד "הבוקעים" סגן-אלוף רונן תמים: "איתי היה בחור שקט, חכם מאוד, שאהב את הפלוגה עד מאוד, בעל ידע וניסיון רב בתפקידו כחופ"ל, בחור שטרח לטפל בחבריו במסירות ובמחויבות". "אדם שהולך ולא חוזר" הוא שיר שכתבה לזכרו חמוטל: "פרח פורח / ופרח נובל. / כמו אדם שבא לעולם / ואדם שממנו הולך. // שמש זורחת ושמש שוקעת, / כמו אדם שנולד / ואדם שמת. // אבל אין צדק בעולם / כי כששמש שוקעת, / למחרת חוזרת, / אותה שמש לא אחרת. // ואילו אדם שמת / לעולם לא יחזור / לעולם, לעולם, לעולם". להנצחתו שודרג גן השעשועים שמול ביתו של איתי בשכונת ארנונה בירושלים, בצמוד לטיילת "רות ברעם", ונקרא היום על שמו "גן איתי". בקיבוץ גבעת חיים מאוחד הקים דודו אמנון יקנטי, פסל ואמן, גלריה לזכרו בשם "סטודיו איתי". בסמוך לכרמי יוסף הוקם "מצפה איתי בר", אנדרטה עשויה מאבן גרניט שהובאה מסיני, הצופה על השפלה ועל תל גזר – להנצחתו.
