בר-אור, ציון

בן שרה ואשר. נולד ביום י"ד בתמוז תש"י (29.6.1950) בזכרון יעקב, אח לראובן ואורנה. ארבע שנים לאחר-מכן הצטרפה משפחתו לקיבוץ כפר גליקסון. ציון למד בבית-הספר היסודי באלוני יצחק והמשיך לימודיו בבית-הספר התיכון האזורי בקיבוץ גבעת חיים איחוד. בשלהי חודש אוקטובר 1969 התגייס ציון לשירות חובה בצה"ל והתנדב לקורס-טיס. את הקורס סיים במגמת מסוקים, הוצב בטייסת תובלת סער ולחם עימה במלחמת יום-הכיפורים. במהלך שירותו נשא לאישה את נעמי והשניים הרחיבו משפחתם בהולדת אסף, יעל ומיכל. בהמשך דרכו שירת כמדריך בבית-הספר לטיסה ולאחר-מכן נמנה עם צוות ההקמה של טייסת ה'צפע' בחיל. ציון שב לתקופת שירות שנייה, הפעם כמפקד טייסת בבית-הספר לטיסה. בעת שירותו בבית-הספר לטיסה נטל חלק כטייס לוחם בטייסת מסוקי-קרב במלחמת שלום-הגליל. כשסיים תפקידו כתב מפקדו: "ציון מגלה בגרות בהתנהגותו ובאופיו, הבאה לביטוי באופן טיסתו. מילא תפקידו על הצד הטוב ביותר וברמה טובה מאוד. ראויה לציון האווירה שיצר בבית-הספר". בהערכה על רמת טיסתו של ציון, נכתב: "טייס טוב מאוד, מעולה, מועמד לפיקוד על טייסת מבצעית". בטופס הערכת קצינים קיבל ציון דירוג גבוה במיוחד: על דוגמה אישית שנתן לפקודים, על התנדבות למשימות שלא היה צריך לבצע בעצמו, על יכולתו לקבל החלטות נבונות וכן על פתיחותו ללמוד מניסיון ולא לחזור על טעויות שאירעו בעבר. הוא צוין על רמה מוסרית גבוהה. בתום תקופת ההדרכה יצא ללימודים אקדמיים. הוא בחר ללמוד במחלקה ללימודי ארץ-ישראל וזאת בשל אהבתו הרבה לארץ, לטיולים ולטיסות בנופיה (ציון נהג לתעד את מרבית טיסותיו בצילומים מתוך תא הטייס). הוא סיים את לימודיו בהצטיינות. במהלך לימודיו הספיק ציון ליטול חלק כלוחם ומפקד בטייסת מסוקי-קרב בפעילות מבצעית בשנים הסוערות שלאחר מלחמת שלום-הגליל. מתוך דברים שנשא ציון בטקס קבלת הפיקוד על הטייסת שבה החל לטוס: "לפני 13 שנה בדיוק הגעתי לטייסת מאושר וגאה על שזכיתי לכך ותוך זמן קצר חדרה בי תחושה של שייכות למשהו נפלא שזכות גדולה להשתייך אליו. המון דברים השתנו מאז אותן שנים נפלאות שעברו עלי כטייס צעיר בטייסת, אבל יש דברים שנשארים לתמיד וכפי שאמר היום מפקד הבסיס – את הטייסת לעולם אינך עוזב לחלוטין. על דברים נוספים, ומבלי שהתכוון אלינו דווקא, כתב נתן אלתרמן: התעופה גורמת הנאה אישית / לעוף זה עונג! טוב לעוף אפילו רגע / אך מי שעף מן הקומה החמישית / וזה סימן שיש לדעת איך לעוף / וזה סימן שהתעופה היא נפת צוף / זה מנהג כזה / והכל כך טס ועף / ולאחד כזה / שבר כבר את האף / וזה סימן שיש לדעת איך לעוף / וזה סימן שיש לשמור על הפרצוף / על כל מקרה שלא יקרה / לעוף! לעוף!" ביום י"ז באדר תשמ"ז (18.3.1987) נפל ציון בעת מילוי תפקידו. מותו נגרם בשל תקלה טכנית חמורה, אשר מנעה ממנו כל אפשרות להשתלט על המסוק למרות רמתו המקצועית הגבוהה כטייס. ציון הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו רעיה – נעמי, שלושה ילדים – אסף, יעל ומיכל, הורים, אח – ראובן, ואחות – אורנה. לאחר מותו כתב מפקד היחידה: "ציון שילב אהבת הטיסה ואהבת הארץ. זכה הוא וזכינו אנו שיפקד על שתיים מטייסות הבסיס וזאת בהמשך לשירות ארוך ורב פעלים בטייסות המסוקים. לאנשיו היה מפקד ורע. ציון יזכיר לנו הזנקה לחילוץ בקניון, גלישה במצוק במדבר יהודה, גיחה מבצעית בגבול הצפון, גלשן רוח בחוף פלמחים ותרגיל לוחמה בשריון אויב… בסדר ובהקפדה בכל פרט ותג הצליח ציון למלא כל רגע בחייו בשקט מתפרץ של עשייה, לימוד וחוויה תוססת. נמשיך בדרכו כשדמותו ועשייתו לנגד עינינו…"