בן בכור לחדוה ואברהם. נולד בחדרה ערב ראש השנה, כ"ט באלול תשל"ו (24.9.1976). שישה חודשים לאחר הולדתו הצפינה המשפחה לעכו, שם הלך לגן-ילדים. כשהיה בן ארבע נולד אחיו אסף. יניב, ילד חייכן ואוהב חברת ילדים ואנשים, קשר עימו מהרגע הראשון קשרי אהבה עמוקים, ללא רגשי קנאה או תחרות. בהיותו בכיתה ב' בבית-הספר היסודי 'התומר' נולדה אחותו ליאת, וגם היא זכתה לאהבה ולמסירות אין קץ מצד שני אחיה הגדולים. כשסיים יניב את בית-הספר היסודי עברה המשפחה לנהריה. יניב נקלט במהירות מופלאה בסביבה החדשה ובחברת הילדים החדשה בבית-הספר התיכון 'עמל' בעיר ובעיקר בשבט הצופים 'חירם', שהצטרף אליו. את בר-המצווה חגג יניב עם קרובים וידידים, ברוב עם וברוב שמחה. בבית-הספר הפך יניב למוקד משיכה לחברים, ובפרט לבנות, כשהוא מגלה את כישרונותיו בריקוד ובזמר. הוא הצטרף כחבר ללהקת המחול הייצוגית של נהריה, וללהקת הזמר הייצוגית של בית-הספר 'קולות עמל', כשהוא מקדיש חלק ניכר ממרצו ומזמנו להופעות שונות – שירה, חיקויים, וגם הרקדות ומופעי מחול. כמו-כן התנדב יניב למשמר האזרחי. בחודש יולי 1995 התגייס יניב לצה"ל, יחד עם שני חבריו הקרובים. את שירותו הצבאי עשה כסמל מבצעים וכרס"פ הדרכה בבית-הספר למפקדי כיתות. שנתיים שירת בירוחם המרוחקת, שומר על קשר טלפוני רצוף עם משפחתו האוהבת, כשהוא מחבק את כולם מרחוק. ביום ז' בטבת תשנ"ח (5.1.1998) נפל יניב בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים-ואחת. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. הרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקין-שחק כתב למשפחה: "…יניב תואר על-ידי מפקדיו כחייל חייכן, שניחן בחוש הומור מפותח ובלט בשמחת החיים ובמרצו. יניב אהב לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת, והיה אהוד על מפקדיו וחבריו כאחד." חבריו ובני משפחתו הוציאו לאור ספר לזכרו, ובו תמונות וקטעי זיכרונות מתוך פרקי חייו – בקרב בני משפחתו, עם חבריו וחברותיו, וכן שירים ומכתבים משל יניב ועליו. אמו כתבה: "…אני נזכרת ביום חמישי האחרון שלך בריקודי עם, כשבועיים לפני האסון. אתה חזרת מההרקדה בלילה והערת אותי – כפי שביקשתי ממך… ושאלת אם שמעתי את 'התמונות שבאלבום' ועניתי לך בהתלהבות 'לא רק ששמעתי, אלא שאני מרגישה כאילו אני כתבתי אותו. השיר מקסים'… אתה הבטחת ללמד אותי את הריקוד… היום נשארו שיר ותמונות, כי לך, יניב, יש הרבה תמונות באלבום, וכמו בשיר, לך יניב חיכינו, …בפתח, כל המשפחה. האחים שלך רצו מחלון לחלון, לראות אם כבר הגעת, ואבא רץ לפרדסים כדי לקנות לך פרי הדר ישר מהפרדס, ואני בישלתי ואפיתי עבורך מטעמים שאהבת, והתפללתי בשבילך לאלוהים שישמור עליך ושתחזור הביתה בשלום. אבל עליך אלוהים לא שמר, בן יקר שלי. הוא לקח אותך ממני באמצע חיי ובראשית חייך. אני את הריקוד לא הספקתי ללמוד, ולך הוא היה הריקוד האחרון …" ביום השנה כתב אביו של יניב: "כבר שנה בלעדיך/ ואני כל כך מתגעגע/ המחנק בגרון מתגבר/ מרגע לרגע./ וקרניים אחרונות של עוד יום שישי משתפלות./ בעיניים נעצרות להן הדמעות/ אפסו תקוות ואין יותר אשליות." חברו הקרוב, גולן, כתב לזכרו: "כינו אותנו שלושת המוסקיטרים/ וכאשר אחד היה חסר/ שאלו איפה עוד מוסקיטר/ את הימים היפים זוכר אני יותר/ תמיד עשינו שטויות/ ולא היו לנו גבולות./ שפה משותפת היתה לנו/ כדי שאף אחד לא יבין מלה[…]/ לשלושתנו היו המון ידידות, מכרות ומכרים/ אך תמיד ידענו לשמור אחד לשני אמונים./ חברים בלב ובנשמה היינו/ חברים לטוב ולרע/ ועזרנו אחד לשני בכל צרה או טובה[…]/ דבר אחד אצלך לא נשכח/ איך ידעת את כולם להצחיק/ ולהעלות את המורל במצבים קשים[…]/ את חלומותינו יחד כבר לא נוכל להגשים/ אבל לכל מקום שאסע ובכל מקום שאהיה/ אצייר בדמיוני את דמותך לצידי/ ואנסה להרגיש אותך לידי…" יחד עם ספר הזיכרון יצא לאור גם תקליטור ובו שירים שיניב אהב, ושירים שחוברו לזכרו. בחודש אוקטובר 1999 נערכה הרקדה בהשתתפות מרקידים ויוצרים, כמפעל הנצחה ליניב, שהמחול היה תחביבו העיקרי. בהרקדה נאמרו דברים, הקהל למד ריקוד שחובר לפי השיר שמופיע על גבי התקליטור, ולקח חלק בריקודים שונים – שהיו אהובים על יניב. בערב הזיכרון השתתפו בני משפחה, חברים של יניב וקהל רב של רוקדים (כ-300 איש), שרקדו עם יניב במסגרות שונות.
