בן אורנה וראובן. נולד בקיבוץ גבעת עוז, הסמוך לצומת מגידו, ביום א' בשבט תשמ"ב (25.1.1982). אח למיטל ולאיילת. ירון למד בבית הספר היסודי האזורי "פלגים" בקיבוץ הזורע והמשיך לחטיבת ביניים ותיכון בבית הספר האזורי בקיבוץ עין השופט, בית ספר "הרי אפרים" (שם בית הספר שונה בתקופת לימודיו של ירון ל"מגידו"). מגיל צעיר הוא התעניין מאוד בתחום הביולוגיה, ואכן סיים בהצלחה לימודי תיכון בתחום זה עם בגרות מלאה במגמת ביולוגיה-אקולוגיה. בתקופת התיכון חי במוסד החינוכי "שומריה" בקיבוץ משמר העמק, פנימייה לתלמידים מקיבוצי הסביבה. מילדות היה ירון אהוב ואהוד על כל חבריו ומכריו, ילד ונער שתמיד היה חיוך על שפתיו. בבית נקרא בחיבה ירונצ'יק, ובפי חבריו – ג'יי. כנער בלט בחוש הומור ציני וחד, אך תמיד ידע להתייחס לזולת בכבוד וברגישות. גם נהג לעזור לשכניו, אם בסחיבת משאות או בעזרה בגינה. הוא תיעב רכילות, לא ריכל על איש ולא הסכים שירכלו בסביבתו. מגיל צעיר הייתה לו שפה עשירה עד מאוד. אביו נזכר איך פעם ענה ירון הצעיר לצלצול הטלפון, שאל "מי זה?" וכשקיבל תשובה מהחבר שצלצל "אני" ענה – "עני מרוד" … ירון היה נער בעל חשיבה עמוקה וחריפה, סקרן ובעל זיכרון מצוין. בלט כתלמיד טוב וספורטאי מצטיין, שאהב לשחק כדורגל והשתתף בריצות למרחקים ארוכים. הוא גם היה מאמן שהדריך חוגי כדורגל לילדים, ובזכות אופיו המיוחד המשחק תמיד התנהל בשלווה וללא מריבות או צעקות. בבית הספר הוא היה אהוב המורות, התלמיד שתמיד ידע להתייחס אליהן ולדרוש בשלומן. בסוף היום, הן מספרות, הוא היה מסדר את הכיתה גם ללא בקשה מיוחדת. גם הבנות בכיתתו התחרו על קירבתו, ועשו תור כדי שילווה אותן במשימות. ירון לא השקיע בלימודים, את כל התיכון עבר עם מחברת אחת ועט אחת, אך הוא ניחן בזיכרון פנומנלי וביכולת גבוהה במיוחד. המוטו שלו בלימודים היה להיות נוכח בכל השיעורים ולהקשיב לנאמר, וזה הספיק לו כדי להצליח בגדול. את מודל ההקשבה הנחיל לחבריו ותרם להצלחתם בלימודים. בכיתה, משנשאלה שאלה על ידי המורה, היה מאפשר לחבריו לענות לפניו וגם כך תרם להצלחתם. ירון היה חזק וחסון, אך מעולם לא הרים יד על איש. את כוחו היפנה לעבודה קשה, מספרים ההורים – לדוגמה כשהוחל בנטיעת מטע שקדים בקיבוץ הוא עבד ללא הפסקה גם כשהאחרים פרשו למנוחה, עד שעצרו אותו. היה לירון משהו ממגנט באישיות, ועם השנים היו לו חברים מכל קשת הגילאים, ממבוגרים בני 80 ועד ילדים רכים. הוא ידע לגעת ולהתחבר לכל אדם, ידע להתייחס ולומר מילה טובה. בקבוצתו הוא היווה מוקד חברתי ומשענת, אח בוגר ומדריך שנטע בהם ביטחון עצמי ומשך אותם למחוזות טובים וגבוהים. עם זאת הוא בדרך כלל לא עמד בזמנים, היה לו "זמן ירון" – וחבריו התרגלו לכך. כשקבעו לשחק כדורגל, למשל, היו החברים נאספים במגרש וממתינים לירון כדי להתחיל במשחק. בהיותו צנוע העדיף לעתים ירון את חברת הוריו, אליהם היה קשור מאוד בקשר חם והדוק. הוא כיבד את הוריו, עזר בקניות ובעבודות הבית. כשהיה מגיע לבית בשעת מנוחה, מספרים ההורים, היה חולץ נעליים כדי לא להפריע או להרעיש. אמו אורנה הייתה הקמע שלו במשחקי הכדורגל, ולבקשתו היא הופיעה לכל משחק ומשחק, כדי שהקבוצה תנצח. ירון היה מאוד קשור וקשוב גם לאחיותיו – פעם, מספרים הוריו, כשהם סירבו לבקשת איילת הצעירה לגדל כלב, ירון לכאורה נכנע, קנה לה כלב צעצוע מפרווה ושלח אותה לטייל איתו בקיבוץ. המשפחה העריצה את ירון, וכולם העתירו עליו חיבוקים ונשיקות בכל פעם שנכנס הביתה. ביום 16.11.2000 התגייס ירון לצה"ל במסלול בני משקים. עבר בהצלחה גיבוש והחל טירונות של סיירת צנחנים, המיועדת לבעלי נתונים גבוהים מאוד. ביום ה' בטבת תשס"א (30.12.2000) נפל טוראי ירון ברק בעת מילוי תפקידו. בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ גבעת עוז, מקום מגוריו. הותיר הורים ושתי אחיות. סגן-אלוף איתי, מפקד היחידה, ספד: "… ירון שירת כלוחם בהכשרה בצוות סיירת הצנחנים ב"בית הספר העוצבתי לצנחנות וללחימה". שבעה שבועות בלבד שירת ירון בצבא ההגנה לישראל, בצנחנים. בשבועות אלו עבר את הקשה במיונים ונבחר, אחד מתוך קומץ מובחרים, לשרת בסיירת צנחנים, אשר במסגרתה החל את תהליך ההכשרה. ירון, חייל שקט היה, ביישן וחייכן, אשר עשה את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר. בשקט יצר קשרים חברתיים והיה אהוד ויקר לחבריו ולמפקדיו.אין לי מילים לנחמה. ואולי רק זאת, בתשע-עשרה שנותיו הקצרות זכה ירון לבית חם ואוהב, לחברים אין ספור ולהגשמת רצונו לשרת ביחידה מובחרת". בהלוויה אמר המג"ד לחיילים עד כמה חשוב לשמור על קשר עם המשפחה, ואכן מאז צוות נובמבר 2000, הצוות של ירון, וכן דור ההמשך, ממשיכים ללוות את המשפחה ולשמור על קשר. הם אימצו את המשפחה כהורים, וההורים אימצו את החיילים כילדים. הקשר איתם ועם עשרות חבריו של ירון מכל קשת הגילאים נשמר כל השנה, ובעיקר במועד האזכרה מדי שנה. באזכרה לירון אמרה האם אורנה: "… אמרו לי שהזמן יעשה את שלו, אבל אף אחד לא סיפר לי שאין דרך לאבד את האובדן. ככל הנראה הוא יהיה חלק ממני עד יומי האחרון, כפי שהוא חלק ממני מהיום הראשון.אמרו לי שהפצעים יגלידו וישאירו רק צלקות שתעדנה על האובדן, אבל לא סיפרו לי שאין תרופה ללב מדמם, שלא משנה כמה זמן עבר או מה קרה בינתיים – בכל פעם שהזיכרון מתעורר הוא מביא איתו כאב עוצמתי בלתי נסבל, כאילו זה קרה הרגע.אמרו לי שאצטרך למצוא את הדרך לחיות עם הריק, בלי החלק שאבד. אבל לא סיפרו לי שהאיננו הוא לא חלל ריק – יש בו כל כך הרבה אין, ולעתים נדמה שאין כלום פרט לאין.אמרו לי שאי אפשר להיתלות בעבר ויש להסתכל קדימה, אבל לא סיפרו לי שהאובדן לא לוקח את העבר אלא גם את העתיד. לא סיפרו לי שהוא מלמד שהיש שלך זה ההווה, גם זה שנוי במחלוקת.אמרו לי שלחיים יש כוח משלהם, ואנו הנשארים לא מתים, אבל לא סיפרו לי שלחיות צריך להחליט, יום או שנה או חודש, צריכים להחליט מחדש אם לחיות או למות. לא סיפרו לי שלהחליט לחיות כואב כמו למות". מיטל, אחותו של ירון, כתבה: "ביום הראשון לימדו אותנו שהחיים יפים ושתמיד נחייך, גם כשהשמש לא זורחת וגם בימים אפורים של גשם.ביום השני לימדו אותנו שגם אם החיים מאירים לנו פנים אל לנו להודות בכך, אלא לצעוד בראש מורם עם הפנים קדימה, לעבר העתיד. ביום השלישי לימדו אותנו שאנשים יקרים עוזבים לפעמים וזה חלק מהחיים. 'תראו', הם אומרים, 'לאט לאט הכאב יגווע, עליכם להישאר אופטימיים! חס וחלילה לא להיכנס לדיכאון'.ביום הרביעי לימדו אותנו שאסור להתלונן. זו תכונה טרחנית ובלתי רצויה. אם קשה לך עדיף שתשתוק! ביום החמישי לימדו אותנו שהכי טוב זה שתמצא לך תחביב, תעסיק את עצמך כדי שלא תצטרך להתמודד עם כל מה שבאמת מכאיב לך.ביום השישי לימדו אותנו שהשתיקה יפה לחכמים! אם אין לך משהו חכם לומר עדיף שתשתוק.ביום השביעי בראנו את העולם, העולם שאנחנו יצרנו לעצמנו. מקושט בצבעי הסוואה, שלא יבחינו במרירות או בקשיים שלנו. הצבנו ארבעה קירות סביבנו. כשדיברו על המוות העדפנו לשתוק כי לא היה לנו משהו חכם להגיד. כשהרגשנו רע חייכנו, כי אמרו לנו שגם אם זה קשה צריך לחייך, כדי שהשמש תשוב לזרוח מעלינו. כשנפטר אדם קרוב נשארנו אופטימיים, כדי שחלילה לא ניכנס לדיכאון, ובטח שלא התלוננו כדי שהשכנים לא ישמעו. מצאנו תחביב או שניים.ורק בלילות בחדרי חדרים בכינו חזק לתוך הכרית, כדי שאף אחד לא ישמע ויראה כמה כואב לנו מבפנים". עבור משפחתו וחבריו הרבים היה ירון "הנסיך הקטן", ועל מצבתו הונחה תבנית קרמיקה מצוירת של דמות זו. כמו כן נבנתה בחצר הבית פינה לזכרו בה מתכנסים אוהביו ומעבירים שעות רבות. במקום הונח, תחת פרגולת עץ, שולחן שיש, ובו הושמו תבניות קרמיקה של דמויות הנסיך הקטן. במפגשים מרבים לצטט את השיר "הנסיך הקטן" שכתב יהונתן גפן: "… והיה אם יופיע שם ילד אחד / שפניו שוחקות ושיער לו זהב / תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד / ולטפו את אבק המדבר מעיניו // ואז תעשו עמי חסד קטן / כתבו נא מהר לכל אמותינו / שירווח להן קצת ויפוג צערן / הנסיך הקטן חזר אלינו …" מעל קיבוץ משמר העמק הוקמה על ידי החברים תצפית על שם ירון.
