ברקוביץ, ישראל

בן לאה וחנוך, נולד ביום י"ג בכסלו תרפ"ט (26.11.1928) בשכונת מונטיפיורי, שהיתה אז ליד תל-אביב. ישראל למד בבית-הספר העירוני על-שם אחד העם ובבית-הספר "גאולה". היה תלמיד שקט, צנוע וחרוץ שהצטיין בלימודים. רעיו אהבוהו על יושר לבו ונכונותו להגיש עזרה לזקוק לה. בעיקר אהב את התנ"ך ושבילי הארץ היו נהירים לו. כשחזר פעם ממסע ממושך באזור הנגב, ים- המלח ומצדה, ידע לתאר כל מכתש, כל הר ולכנות כל צמח בשמו. בהיותו בן 15 הצטרף אל שורות הגדנ"ע ומשם עבר לחי"ש. היה בין התלמידים המעטים מבני מחזורו בבית-הספר התיכון שהצטרפו לפלמ"ח עם גמר לימודיהם. עם גיוסו נשלח לכפר רופין, בו שהה שנה ומחצית השנה, ואחר-כך יצא לקורס בדליה. בהיותו כבן 19 עלה לדרגת מפקד מחלקה. את מרבית ימיו בפלמ"ח הקדיש לאימונים, לסיורים ולשמירה על צינור-המים בנגב ובימים ההם ראה את כל קשיי העמידה של יישובים עבריים מבודדים בנגב, בקרב שבטי הבדווים הרבים, אבל צפה בביטחון בהקמת המדינה לעתיד ונהג לומר: "אם יבואו – נלמדם לקח, שיספרוהו לנכדיהם ולניניהם"… אך ישראל לא זכה לראות בהתגשמות מלאה של חזון הנגב המשוחרר. ביום ל' בכסלו תש"ח (13.12.1947) נשלח עם ארבעה מחבריו לסיור בקו-המים בין תקומה לצאלים ושם נפל. ביום י"ד בסיוון תשי"ג (28.5.1953) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.