ברקוביץ, יצחק

בן אסתר-גיטל וצבי, נולד ביום כ"ד בכסלו תרס"ו (22.12.1905) בעיירה לוטוטוב, פולין, לאב ציוני ומשכיל, נצר למשפחת רבנים. הוא גדל והתחנך באווירה ציונית. היה חלוץ המעבר ליצרנות בעיירתו והשתלם שם במלאכת המסגרות. את המעבר ליצרנות ראה כפרוזדור לעלייה לארץ-ישראל. בשנת 1920 – ויצחק אז בן 15 – עלה על העיירה המון פורעים מוסת ויצחק יצא נגדם וגרזן בידו. בעלייתו לארץ התעכב שנה בפריז והפליג באונייה בלי שהיה בידו רישיון עלייה. עד ביירות נסע כמלח ונכנס לארץ דרך גבול הגליל בשנת 1924. בבואו לארץ התיישב בפתח תקווה, בה עסק במלאכתו ונודע כאיש ציבור ודמות עממית מובהקת. הוא אהב את הארץ ונופה, היה גלוי-לב ומיטיב עם זולתו, ופרס מפתו לחבריו בימי משבר וחוסר-עבודה. היה ידוע בצניעותו וביושר-לבו ולכן נתבקש פעמים רבות לשמש בורר בסכסוכים. "הפכים הקטנים הם יסוד ועל פיהם תיבחן האמת הגדולה" – היה שגור על פיו. היה עצמאי, דרוך לקרב ושש לפעולה, ולקראת סכנה הלך בחיוך על פניו מתוך יחס של "מובן מאליו". יצחק היה ממניחי היסוד לארגון בעלי- המלאכה בארץ ויזם את הקמת "מעון-המלאכה". כן כיהן כיו"ר ועד ההורים בבית-הספר הכללי בפתח תקווה, חבר פעיל ב"מכבי" ובהסתדרות הציונים הכלליים ואחד מעסקניה הוותיקים. הוא יסד "קרן סעד" שנקראה אחר-כך על שמו. במאורעות תרפ"ט ותרצ"ו היה מעביר נשק בסתר וגם תיקן כלי-נשק בשביל ה"הגנה". כן המציא כמה שכלולים בהתקנת כלי-נשק. כל ימיו היה פעיל בענייני הביטחון ונחלץ לכל תפקיד. היה מראשוני החבלנים בארץ והשתלם בקורס לסמלים. אחר-כך נתמנה למפקד פלוגה. אף-על-פי שהיה פטור מגיוס לפי גילו והיותו אב לשלושה ילדים – התנדב למלחמת- העצמאות ושירת בחטיבת "אלכסנדרוני". את מגדל צדק, הסמוכה לפתח תקווה, הכיר יפה מעבודותיו בה ורצה להשתתף בכיבושה. כשהותקף המקום על-ידי כוחותינו נדרש יצחק על-ידי מפקדו לחזור לביתו – משום שנועד לו תפקיד חשוב במאמץ המלחמתי – אך הוא סירב ודרש לשתפו בכיבוש המקום שהשקיע בו עמל רב כל-כך. "כל ימי חלמתי על היום הזה, ועכשיו שבאה מצווה זו לידי לא אקיימנה?" יצחק נפל בכיבוש מגדל צדק מכדור צלף ביום ה' בתמוז תש"ח (12.7.1948), והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בפתח תקווה. בן 42 היה בנופלו. הניח אישה ושלושה ילדים. "מעון המלאכה" אשר הוקם ביזמתו והרחוב שבו עומד המעון והמאוכלס בעלי-מלאכה, נקראים עתה על שמו.