fbpx
ברקוביץ, גרשון-שמואל

ברקוביץ, גרשון-שמואל


בן מנחם ורבקה. נולד ביום כ"ט באלול תרפ"ג (10.9.1923) בקלויזבורג (קלוז') שברומניה. הוא למד בבית ספר יסודי בעיר קעלעצעל ולאחר מכן למד ב"חדר וב"ישיבות". בעיר קלוז' למד ב"ישיבת חתם סופר" והיה לרב ולמורה הוראה. בימות החופש לא היה יכול לראות ילדים מסתובבים באפס מעשה ולכן אסף אותם והיה משמיע להם סיפור או מלמדם מעט מהשקפת עולמו. הוא התמסר ביחוד לספרות תורנית והיה מסוגל לשבת וללמוד בהתמדה ברציפות שעות על שעות ללא הפסק. בשעות הפנאי היה רושם חידושי תורה וחרוזים בצורה אמנותית מופלאה, בסגנון התלמוד, באידיש ובעברית. תעודות הסמיכה לרבנות, שקיבל בשנת תש"י ואשר בהן סמכוהו גדולי תורה, אבדו לו בזמן מלחמת העולם השנייה. שמו הלך לפניו אולם הוא לא הספיק לעלות לגדולה באחת הקהילות וכבר קפץ עליו רוגזו של צורר היהודים. הוא נשלח למחנה עבודה ולמרות יסורי תופת שעברו עליו, הצליח לשמור על יהדותו. בתום המלחמה הגיע לקפריסין ומשם לארץ וכאן הכיר את גדולי התורה, עקב היותו חריף ובקיא בש"ס ובפוסקים וזכה להערכתם בזכות גדולתו. גרשון-שמואל גויס לצה"ל ביוני 1948 ובשנת 1950 הצטרף לצבא הקבע. בשנת 1968 רצה לקבל תוספת אקדמית בזכות השכלה תורנית. אז הלך ונבחן אצל הרב אבוחצירא וגם אצל רבה של עכו וקיבל מחדש סמיכה לרבנות. מכתבים ותעודות רבים הצטברו אצלו ומדברים בשבחו וביניהם גם מכתב מאת אחד הרבנים המציין כי הרב הראשי לתל אביב העיד עליו, עוד בשנת תש"ח, כי לא יצא מכשול תחת ידו, ומכתבים רבים המעידים עליו שהוא בקי בדיני ישראל ושאפשר לסמוך על איש כמוהו, שהוא בעל ידיעה והבנה בעניינים אלה. הוא נהג כתלמיד חכם; היה צנוע בהליכותיו וחסיד עם אלוהיו. כל מי שהכיר אותו כבעל תורה וירא שמיים ידע כי הוא עניו ושפל ברך. למרות שעבר שבעה מדורי גיהנום בשואה, שיקם את ביתו בארץ הקודש, היה עליז ושמח בחלקו. בצה"ל לא רצה לשמש כרב צבאי, כי לא רצה לעשות את התורה קרדום לחפור בו וקיים "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות" הוא התחיל את שירותו כחייל פשוט, עד שהגיע במשך שנות שירותו לדרגת רב-סרן, בעל סמכויות נכבדות. מידותיו וכשרונותיו עשו לו שם והוא היה חביב על פקודיו ועל מפקדיו. הוא היה רודף שלום ושאף להשכין שלום בין יריבים. גרשון-שמואל זכה להקים דור ישרים מבורך, בן ושתי בנות שהלכו בדרכי אבות. כל ימיו דאג לחינוך ילדיו בבתי ספר של חרדים. היה לומד עם בנו בשבתות ונהג להוסיף לו מדי שבוע חידושים משל ראשונים, משל אחרונים ואף משלו. רבים האנשים שהכירו בגדולתו והזמינו אותו לשאת דרשות בהלכה ובאגדה בבתי כנסת בסביבת מגוריו, וגם בהזדמנויות כאלה היה נוהג לקחת אתו את בנו כדי שיוסיף דעת ותבונה. אור ליום ט' באלול תשל"א (30.8.1971) נפטר ממחלה בעת שירותו. הניח אישה, בן ושתי בנות. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בזכרון מאיר.

כובד על ידי

דילוג לתוכן