ברקאי, אברהם (“בומי”)

בן משה ורחל. נולד ביום כ"ג בטבת תרצ"ז (6.1.1937) ברומניה. כאשר מלאו לאברהם עשר שנים עלתה משפחתו לארץ בספינת מעפילים והאניה נתפשה על ידי הבריטים ונוסעיה הובלו לקפריסין. בינתיים הוכרז על הקמת מדינת ישראל ולאחר שהייה של חודשים מספר במחנות שם הגיעו העולים לארץ. המשפחה התיישבה ביפו, סמוך לגבולה עם בת-ים. אברהם למד בבית הספר היסודי "תחכמוני" בבת-ים ולא עברו ימים רבים למד את השפה ואף רכש לו ידידים רבים. הוא הוכיח רצון עז להצליח בלימודיו. מיד הצטרף גם לענף הימי של "הפועל" בת-ים ושם עסק בחתירה בסירות משוטים ובסירות מפרש והשתתף בתחרויות שונות של הימיה ואף זכה לסידרה שלימה של גביעים ותעודות. בהגיעו לגיל הלימודים בבית ספר תיכון היה מצבה הכלכלי של המשפחה בכי רע, אולם אברהם לא זנח את לימודיו התיכוניים ולמד בבית הספר התיכון א' בתל אביב – אלא שהיה תלמיד בשיעורי ערב, כי במשך היום היה יוצא לעבוד. גם גיוסו נדחה כתום לימודיו התיכוניים מפני ההכרח לתמוך בהוריו – אברהם עבד בצי הסוחר ולא סירב לעשות כל עבודה. לצה"ל גויס באוגוסט 1957. תחילה החליטו לשלוח אותו לחיל השריון – והוא נתאכזב, כי לבו משך אותו לים, אשר למד לאהוב במשך הזמן. אך לאחר זמן קצר הוצב לחיל הים והועבר לחיפה. לאחר מכן נשלח לאילת לשרת בטורפדות – והניסיון, אשר קנה בציר הסוחר, היה לטובתו, כי עד מהרה הגיע לדרגת ממלא מקום קצין. את שמונת חודשי השירות הבאים היה נוהג לתאר כ"תקופה קשה אך מעניינת" שלאחריהן יצא לקורס חובלים. גם תקופה זו לא היתה קלה לאברהם, כי קורס זה נועד לבוגרי בית הספר הימי, אך הוא הצליח להדביק את חבריו לקורס – ושוב תודות לניסיונו המעשי בצי הסוחר – והשלים את הקורס בהצלחה. בסיימו את הקורס שירת כסגן משני באח"י "נוגה" כקצין סיפון ונווט. באותם הימים פגש לראשונה את מי שהיתה עתידה להיות רעייתו בחיים. אחרי שקיבל את ההצעה להצטרף לקורס צוללנים ועבר אותו הוסמך כצוללן ביולי 1960 ובסוף אותה שנה לקח לו אברהם את חברתו לאשה. רק עשרה ימים לאחר מכן יצא לקורס בן חמישה חודשים באנגליה. בינתיים הועלה אברהם לדרגת סגן ובשובו לארץ צורף לצוות "תנין" כקצין סונאר ולאחר מכן כקצין טורפדו (סגן מפקדו היה יעקב רענן). ב"תנין" הראה אברהם את כשרונו, רצינותו ואת מסירותו לחיל ולצוללנים והיה מועמד לשרת בצוללות החדישות. בשנת 1964 יצא שוב לקורס באנגליה ללמוד את לוחמת הטרפדו. הפעם החליטו אברהם ורעייתו הצעירה לצאת יחדיו – יחד עם בנם הקטן, בן שלושת החודשים. בשובם מאנגליה חזר ל"תנין" ולאחר זמן מה נעשה סגן מפקד הצוללת. בשנת 1966 הוצע לו להצטרף לצוות "דקר" כסגן המפקד שלה – ובאוקטובר אותה שנה יצאו שוב לאנגליה. הוא נשלח לקורס של חודשיים למפקדי הצוללות ולא היה אדם מאושר ממנו. את קורס המפקדים סיים בהצטיינות ומפקדיו הבריטיים ציינו את הישגיו לטובה וחיוו את דעתם עליו כי הוא בעל בטחון, מהיר-תגובה ומוכשר מאוד לפיקוד. אז שב אברהם לתפקידו כסגן מפקד "דקר". כאשר נגמרו השיפוצים ב"דקר" והצוללת יצאה בדרכה לנמל הבית, והיא נמצאה בנתיב הים שבין גיברלטר לישראל, נותק לפתע הקשר עמה ולא נתחדש שוב; זה היה ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968). הרבנות הצבאית הראשית קבעה כי תאריך פטירתו של אברהם, בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר, היה כ"ט בטבת תשכ"ט (30.1.1968). הניח אשה ובן קטן. מאחר שאברהם נמנה עם חברי הצוות הנעדרים הוצבה לו מצבת זיכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי "דקר" אשר בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. במכתב תנחומיו לרעייתו כתב מפקד חיל הים בין השאר: "אברהם יקירך היה מפקד מעולה ומוכשר, התבלט בזריזות ותפישה טכנית מעולה והיווה תמיד מרכז של החברה, הן בשייטת והן מחוצה לה. נזכור אותו על אהבתו הגדולה לים, על שירותו היפה ועל כשרו החיצוני והפיקוד". עמודים מספר – ותמונתו בתוכם – הוקדשו לאברהם בספרו של ערן שורר "ששה ימים ב'דקר'". ביום י"ג בסיוון תשנ"ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת אח"י "דקר" על קרקעית הים התיכון, בעומק 2900 מ' בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה. החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.