מתתיהו, בן טוני וגיאורג, נולד ביום כ"ט בשבט תרפ"ח (20.2.1928) בברלין בירת גרמניה. למד בבית הספר היהודי בעיר. הקהילה היהודית הגדולה בברלין ניהלה את חיי הדת וההשכלה, הרווחה והסעד וקיימה חיי תרבות עשירים ומגוונים. היהודים בלטו בהוצאה לאור של עיתונים וספרים, התפרסמו בתחומי הרפואה והצטיינו כיזמים בתעשייה. האנטישמיות בגרמניה החלה לבצבץ כבר בשנות השלושים המוקדמות, וגברה מאוד עם התחזקות הנאצים. יהודים רבים החליטו להגר, ובמקביל התגברה הפעילות הציונית. מעמדה של הקהילה היהודית בברלין בוטל במרס 1938. בנובמבר אירעו פרעות "ליל הבדולח" במהלכם הוצתו בתי הכנסת, הותקפו מוסדות ציבור, נפרצו ונשדדו בתי המסחר. מאז, הותר דם יהודי בכל מקום. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ספטמבר 1939, היו בברלין כ-75,000 יהודים – כמחצית ממספרם בתחילת שנות השלושים. על היהודים הוטלו הגבלות חמורות. בין היתר הם אולצו לענוד את הטלאי הצהוב ונדרשו לפנות את דירותיהם, כמסווה לגירושם מזרחה. בסוף חודש פברואר 1943, כשהחלה השמדת היהודים בכל ערי גרמניה, נשלחו רבים מיהודי ברלין בקרונות משא לאושוויץ, שם נשלחו למוות או לעבודות כפייה. עד תום המלחמה נספו כשליש מחצי מיליון יהודי גרמניה, רבים מהם תושבי ברלין. מתתיהו והוריו גורשו לאושוויץ. שם, מיד בבואם, נרצחה האם. הבן והאב נשלחו לעבודות, וכעבור זמן מה מת האב. רק מתתיהו החזק שרד בעבודות הקשות וזכה להגיע ליום השחרור. עם תום המלחמה נסע לבלגיה. שם שמע הרצאות בנושא הציונות, הצטרף למפ"ם והתכונן בהכשרה לעלייה לארץ. ביוני 1946 עלה במרסיי שבצרפת לאוניית המעפילים "ביריה". האונייה נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", ויצאה לדרך כשעל סיפונה 999 מעפילים, כמחציתם יוצאי פולין והיתר ממדינות אחרות ממזרח ומרכז אירופה. מרביתם היו חברי תנועות נוער, קבוצה אחת של חרדים מאגודת ישראל וקבוצה גדולה של פרטיזנים מאזור וילנה. לאחר תלאות הגיעה האונייה לנמל חיפה ב-1 ביולי 1946, וכאן נעצרה על ידי הבריטים. כיוון שהגיעה מיד לאחר אירועי "השבת השחורה" היה מחנה המעצר תפוס על ידי עצורים רבים מבני היישוב, והמעפילים הוחזקו באונייה "מקס נורדאו", שהייתה קשורה לשובר הגלים בחיפה, ומאוחר יותר הועברו למחנה המעצר בעתלית. כחודש ימים הוחזק מתתיהו במחנה המעצר בעתלית, עד שהגיע רישיון העלייה מהסוכנות היהודית. מששוחרר מהמחנה עבר להתיישב בקיבוץ חפציבה בעמק יזרעאל. אחרי זמן מה עזב את הקיבוץ, עבר לתל אביב, שם גר דודו, והחל ללמוד מקצוע. בשעות הפנאי נהג לכתוב בשפת אמו – גרמנית – שירים אודות תחושותיו ותלאותיו. זמן קצר לאחר הגיעו לתל אביב הצטרף מתתיהו ל"הגנה", ובפרוץ מלחמת העצמאות היה בין המגינים על אזורי אבו כביר ומנשייה. בהמשך צורף לגדוד 54 בחטיבת "גבעתי", חטיבה 5. מתתיהו הוסמך כחובש, והשתתף בתפקיד זה בקרבות הגדוד באזור ירושלים. עם הפלישה המצרית לאחר הכרזת העצמאות הועבר הגדוד לאזור איסדוד (אשדוד). בליל 2/3 ביוני 1948, במסגרת מבצע "פלשת", תקפו כוחות "גבעתי" את המערך המצרי ליד גשר כביש החוף (כיום – גשר "עד הלום"). ההסתערות נבלמה באש כבדה של האויב והכוחות נאלצו לסגת. ההתקפה נכשלה אמנם, אך אילצה את המצרים להיערך במקום ובלמה את התקדמותם צפונה לעבר תל אביב. בקרב זה, ביום כ"ה באייר תש"ח (3.6.1948), נפלו למעלה מעשרים לוחמים וביניהם מתתיהו. בעת שעבר בין הפצועים הוא נפגע מכדור בריאות, אחר כך פגעו בו עוד שלושה כדורי אויב והרגוהו. מתתיהו היה בן עשרים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בכפר ורבורג. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
