ברנר, שמחה

בן אברהם ורגינה. נולד ביום כ"ד בטבת תשי"א (2.1.1951) בירושלים. כשמו כן היה – שמחה. הוא נולד להורים ניצולי השואה, ומיום שהובא הביתה הביא אתו אורה ושמחה. למד בבית הספר היסודי "שקמים" בעיירה שדרות ובבית הספר התיכון המקצועי "אורט" באשקלון. עוד מילדותו ניכר עליו כי מתבלט הוא משכמו ומעלה על שאר ילדי השכונה. לאחר יום לימודים היה חוזר הביתה, אך מעולם לא התאונן על עייפות מרוב מאמץ. כיון שאהב ספורט התאמן כחובב בקבוצת שער הנגב בכדורסל וב"הפועל" שדרות בכדורגל, כן היה מרבה בשחייה. יותר מכל אהב את תחביבו – הצילום. מלבד הצילום אסף בולים ומטבעות. בפרוץ מלחמת ששת הימים לא מצא שמחה מנוח לעצמו והיה מחפש כל מיני עבודות שבהתנדבות כדי לעזור במשהו לציבור – תכונה אותה רכש מאמו, שהייתה אחות ועסקה בפעולות ציבוריות ובמתן עזרה לנזקקים. כשהסתיימו הקרבות היה שמחה הראשון אשר רץ מאושר למרפאה כדי לתלות שם את הדגל, לאות כי הנה תמה המלחמה, וכי לא יפלו עוד קורבנות. בינואר 1968 בא מפנה בחייו של שמחה. חברו הטוב, מרדכי טרשי, שהיה כאח לו ירד תהומה בצוללת "דקר". אז החליט שמחה, כי בבוא המועד יתנדב לחיל הים, למען יוכל להגשים את האידיאל אשר לא הספיק להגשים מרדכי חברו. הוריו השתדלו לשכנע אותו כי יוותר על רצונו זה, אך הוא בשלו. החלטתו הייתה נחושה, כי בחיל הים ראה את ייעודו וחודש לאחר האסון התנדב לפנימיית חיל הים, כדי שיוכל להתגייס לאחר מכן לחיל הים. שמחה התגייס לצה"ל בראשית אוגוסט 1968 והתנדב לשרת בחיל הים. ילדי השכונה ראו בו דמות לדוגמא ואהבוהו. הם היו עורכים תחרות ריצה לבית הוריו, כדי להודיע להם כי הנה בא לחופשה שמחה אהובם, אשר לו ציפו בכליון עיניים. שמחה שירת בשארם א-שיך וכאשר ניסו הוריו לשדל אותו לבקש העברה למקום קרוב יותר הביתה, נתמלא זעם ואמר: "מה אתם רוצים ממני? אני נשאר ביחידה זו! אינני תינוק! זו יחידה של גברים – ובה מקומי!" שמחה היה בחור איתן ורחב כתפיים. רחוק היה מעצבנות וקוצר רוח. הוא היה איש חברה נעים ועליז; אהב צחוק ובדיחה. תמיד היה חיוך נסוך על פניו. הוא היה טוב לב, אוהב אנשים ונכון מיד לבוא לעזרת הזולת, כשם שהיה לעזר ולעידוד להוריו ולאחותו. נפלא היה יחסו לאביו, ביחוד כאשר האב שכב חולה – בביקוריו התכופים אצלו לא היה מגלה שמץ מדאגתו לאביו; להיפך – הוא שוחח עמו על דא ועל הא, כדי לשכך את כאביו ולעודד אותו בחוליו. ביום י"ז בשבט תש"ל (24.1.1970), נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בשדרות. מיום נפלו הועלה לדרגת סמל. מנהל בית הספר התיכון מקצועי "אורט" כתב בין יתר דבריו לזכרו של הבוגר שנפל: "תמיד התנדב לעזור – וביצע בנאמנות כל תפקיד שהוטל עליו. היה אהוב על מוריו, על חבריו ועל סגל עובדי בית הספר. הוא נהג להיות מליץ יושר לחבריו בכיתה, אשר קיבלו עליהם את מרותו. לא יכולתי לעמוד ברגעי כעסי בכיתה אל מול חיוכו המרגיע. דומה היה כאומר לי: 'אל תדאג, המנהל, יהיה טוב. הכל יסתדר'. אחד ממוריו רשם, בין שאר דבריו, לזכר תלמידו שמחה: "הוא היה השלו, היציב והמהימן שבין הבחורים. היו בכיתה תלמידים טובים ממנו אבל לא היה עוד בחור שעליו יכולתי לסמוך כמו על שמחה. ידעתי כי כאשר שמחה הבטיח לעשות דבר זה או אחר, יכולתי להיות סמוך ובטוח כי הדבר יבוצע. שמחתי להיפגש עם הגבר הצעיר במדי חיל הים, שהיה תלמידי, כאשר לאחר גיוסו, למרות שעות הפנאי המועטות, מצא זמן לבוא לבקר את המורים והמדריכים בבית הספר ושמח לגלגל אתם זכרונות וגם תכניות לעתיד". הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו וקראו את שמה "שמחה;" ביום ה"שלושים" לנפלו נערך טכס, אשר בו שונה שם שכונת "עובדי ציבור" לשכונת "שמחה ברנר ז"ל;" בחנוכה, שנה לאחר נפילתו, נערכה בעיירה תחרות שחמט על שמו ועל שם חבריו מהעיירה, שירדו תהומות עם הצוללת "דקר".