בת בלה ושמואל ויצמן. נולדה ביום כ"א בחשוון תשי"ט (4.11.1958) בתל אביב. האב היה איש קבע בחיל הקשר בדרגת סגן-אלוף, לכן התגוררה המשפחה בנווה צה"ל, וכשהיתה עינת בת עשר עברה משפחתה לבת ים, שם למדה בבית-הספר היסודי "יד מרדכי" ובבית-הספר התיכון "רמות". היא סיימה את לימודיה בבית-הספר התיכון האקסטרני "אנקורי" בתל אביב במגמה הריאלית. עינת היתה כשרונית והתעניינה במישורים רבים של הנעשה בבית, בפוליטיקה ובעיקר בצבא. לעתים היתה מופנמת ואז כתבה לעצמה מתוך ריגושים ותחושת שייכות. בתקופת מלחמת יום הכיפורים כתבה במחברתה שירים על מלחמה, שכול, אהבת העם והארץ: "הלכת ולא שבת" (סיפורה של אלמנת מלחמה), "ישנה עוד תקווה", "לזכר אלו שלא חזרו", "דברי אם שכולה", "הצנחנים ליד הכותל". היא כתבה גם שירי אהבה, כמו "יש לנו שקט/ ואהבת חיים./ ורגש אושר קטן,/ ואת היום/ והלילה./ ונדמה כי/ אין גדולה מאהבתנו,/ ואין לנו מחר? /! מידתה של אהבה – היא לאהוב ללא מידה". כשהיתה בת שש עשרה הכירה את חברה, דני, לו נישאה לאחר חמש שנות חברות. לאחר סיום לימודיה התיכוניים יצאה עינת לקורס קדם-צבאי של רכזות תנאי שירות, ובשלהי מרץ 1977 גויסה לצה"ל. לאחר שסיימה קורס רכזות ת"ש הוצבה בבסיס בית נבאללה בתפקיד מש"קית ת"ש. כעבור תקופה קצרה, בהמלצת מפקדיה, יצאה לקורס קצינות ובסיומו הוצבה בכלא מגידו בתפקיד קצינת ת"ש. בתקופה זו נישאה לחברה, דני, והם הקימו ביתם בנשר שליד חיפה. בהמשך דרכה הצבאית כיהנה כקצינה האחראית על נושאי ח"ן, ת"ש וניהול ביחידות שונות. היא היתה קצינת פרסומים בממר"ם ובתפקידה האחרון היתה קצינת ח"ן במפקדת פיקוד העורף. מתוך הערכות מפקדיה, המצויות בתיקה האישי: "קצינה מצוינת, יסודית, בעלת ידע רב במקצועה. אחראית מאוד ובעלת יכולות ניהול וארגון מעולות. קצינה למופת, מתכננת היטב ומבצעת כראוי. ותיקה, בוגרת ובעלת יכולת שיפוט נכונה". בשנת 1983 נולדה בתה הבכורה, רותם. לאחר הלידה לקחה עינת פסק זמן של שנה מהשירות ועברה עם משפחתה להתגורר בקיבוץ נערן שבבקעת הירדן. בסיום פסק הזמן חזרה לשרת בצה"ל והפעם בחיל המודיעין. בשנת 1988 נולד הבן, דור. עינת ודני חלמו להגיע לבית פרטי צמוד קרקע. הם רכשו מגרש בגן יבנה ועליו הקימו את בית חלומותיהם. כך מתאר אותה שבתאי כ"ץ, סגן-ראש המועצה בגן יבנה: "עינת עשתה רושם מיוחד ונקשרו יחסים ידידותיים. היא ידעה להקשיב לזולת ולשאול את השאלות הנכונות. קל היה לשוחח איתה על קשיים ודרך התעניינותה היתה כנה וחברית. מסירותה למשפחה היתה ללא גבול. למרות השירות בצה"ל, ידעה לגשר בין התחומים האזרחיים והצבאיים". בשנת 1991 נולדה הבת הצעירה, ענבר. לאחר חופשת הלידה שבה לפיקוד העורף, אליו עברה קודם לכן בתפקיד קצינת ח"ן ותנאי שירות, בדרגת רב-סרן. בשנת 1992 חלתה עינת במחלה קשה ובמשך שלושים חודשים נאבקה בה. בשלב הראשון שבה עינת לשרת במלוא יכולתה. משפחתה, ידידיה ומפקדיה סעדו אותה עד לפטירתה, ביום כ"ב בכסלו תשנ"ה (25.11.1994). עינת הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחולון. בת שלושים ושש היתה במותה. השאירה אחריה בעל, שתי בנות, בן, הורים ושתי אחיות – שלומית ומירב. משפחתה קיבלה תעודת הוקרה וכבוד על שירותה של עינת בקבע. במכתב ניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אהוד ברק: "עינת תוארה על ידי מפקדיה כקצינה מלאת מוטיבציה, מקצועית ובעלת תושייה, אשר בנתה צוות מעולה שידע לתת מענה לכל בעיה. היא היתה רגישה, מסורה ובעלת יכולת ורמה אישית גבוהות. היא היתה אהובה על סובביה והשרתה אווירה נעימה בקרב עמיתיה ופקודיה". הוסיף וכתב מפקדה: "עינת ביצעה תפקיד ראש מדור פרט בפיקוד העורף, תפקיד אותו בנתה יש מאין, עם הקמתו של הפיקוד לאחר מלחמת המפרץ. אישיותה המקסימה ומקצועיותה הובילו לבניית צוות, שהיא עמוד התווך שלו, שידע לתת מענה לכל בעיות הפרט. היא מילאה תפקידה במלוא שמחת החיים והמרץ שהיו לה והיתה אהובה ואהודה על עמיתיה לעבודה ופקודיה כאחד. לא כל יום נתקלים אנו בקצינה בעלת רמה אישית כה גבוהה, ואשר נוכחותה כה מורגשת וחשובה לחיים עמה". בעלה, הוריה ואחיותיה, הוציאו לאור ספר לזכרה ובו דברים על דמותה ודברים פרי עטה.
