ברנס, עמוס

בן נסריה ויעקב. נולד ביום ה' בתמוז תשי"ז (4.7.1957) בבני ברק. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי 'מקור חיים' בפרדס כץ והמשיכם במגמת נגרות בבית-הספר התיכון בכפר חב"ד. בשלהי אוקטובר 1975 גויס עמוס לשירות חובה בצה"ל ושובץ כעובד כללי בחיל-המודיעין. בחודש נובמבר 1978 הצטרף עמוס לשורות צבא הקבע, עבר קורס מחסנאי טכני במודיעין ושירת כנג"ד ציוד ייעודי. עמוס התקדם בתפקידיו והפך לדמות מפתח ביחידה, עד כי לא היה ניתן להוציא משימה לפועל ללא השתתפותו. הוא בלט במרצו הרב ובנכונותו להשקיע מעבר לשעות העבודה המקובלות. מפקדיו העריכוהו כ"חייל טוב מאוד, ממושמע למופת, מסור, קפדן, אחראי ויעיל. בעל ידע מקצועי, המגלה מוטיבציה ויוזמה ברוכה הנותנת אותותיה בעבודת היחידה". במהלך שירותו חלה עמוס במחלה ממארת, אך חרף מחלתו תיפקד בצורה הטובה ביותר, וכפי שהעיד מפקדו: "… גם בזמנים הקשים, למרות שבטוחים אנו כי סבלת כאבים קשים מנשוא, היית מגיע לעבודה כאשר רק היית מסוגל, ומעולם לא ניצלת את מחלתך על-מנת להיעדר והשתדלת להצניעה ככל יכולתך…" ביום ב' באייר תשמ"ו (11.5.1986) נפטר עמוס בבית-החולים תל השומר. בן עשרים ותשע היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. הותיר אחריו הורים, ארבע אחיות – רחל, כרמלה, רונית ואתי ואח – חיים. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "… עמוס, אתה היית מן הטובים! הגעת לחיל המודיעין לפני למעלה מ- 10 שנים… מאחר שביצעת תפקידים אותם לא היית חייב לבצע, התרגלנו לסמוך עליך בכל הנושאים. ידענו שאם עמוס נמצא – אנו יכולים לישון בשקט ולדעת שהמשימה תבוצע על הצד הטוב ביותר… מעולם לא זכרנו אותך מעלה קול טרוניה או מרים קולך ותמיד חיוך שכן על שפתיך, בעיקר בשעות הקשות… היית חבר לכולם ואהוב על כולם. יושרך האישי וחריצותך הבלתי נלאית שימשו דוגמה ומופת לכולם… שעות עבודתך לא הסתכמו רק בשעות הפעילות הרגילות אלא מעבר להן, וגם אז לעתים קרובות הזעיקו אותך באמצע הלילה – ומעולם לא סירבת…" לאחר נפילתו ניתנה למשפחתו תעודת הוקרה על שירותו בצבא הקבע. הוריו תרמו לזכרו ספר תורה לבית-הכנסת 'שבטי ישראל' של עולי לוב בבני ברק.