ברנהיים, יעקב (‘קובי’)

בן אריה וברכה. נולד ביום י"ד באלול תשי"א (15.9.1951) בתל- אביב. הוא היה ילד יפה, ערני ושובב. כשהיה בן שבע, נסע עם הוריו ואחותו הבכירה, עידית, לליבריה שבמערב-אפריקה. כשהיה בן עשר, חזר ארצה, המשיך את לימודיו בבית-הספר היסודי 'גרץ' ואחר-כך למד בבית-הספר התיכון 'שבח'. קובי היה חביב וטוב-לב, ותמיד היה מוכן לעזור לכל-אדם. מטבעו היה אופטימי וביקש למצוא את החיובי בכל-דבר. הוא אהב מאוד את משפחתו והיה בן מסור ודואג להוריו. תמיד העדיף את הבילוי עם המשפחה על-פני כל צורת-בילוי אחרת. מנעוריו נמשך קובי לכל הקשור בתעופה וביקש להיות טייס, כשיגיע זמנו להתגייס. משהסתבר שפגם מסוים בראייה עלול למנוע את קבלתו לקורס-טיס, החליט שלפחות ישרת בחיל-האויר כבעל-מקצוע – לכן בחר להמשיך את לימודיו בבית-הספר הטכני של החיל. קובי אהב לשחות והיה חבר קבוע במועדון ה'קנטרי-קלב' בתל-אביב. יעקב גויס לצה"ל בתחילת מרס 1970 והוצב לחיל-האויר. לאחר הכשרה נשלח לטייסת- מסוקים כמכונאי. הוא אהב מאוד את חיי הצבא ואת הטייסת שלו, טייסת-המסוקים מסוג סופר-פרלון. כולם הכירוהו כבעל-מקצוע מצוין וזכה להוקרה מצד מפקדיו. עוד לפני מלחמת יום-הכיפורים השתתף בפעולות מבצעיות רבות, וביניהן הפשיטה על נמל-התעופה של ביירות. במלחמת יום-הכיפורים נטל חלק בפעילות מבצעית של הטייסת שלו ויצא מהמלחמה בשלום. נפילתו בקרב היתה סמלית לאופיו – הרצון לעזור לזולת. ביום ה' באייר תשל"ד (27.4.1974), יום העצמאות העשרים-ושישה של המדינה. נפל קובי כשיצא עם חבריו לחלץ פצועי הפגזה של הסורים ב'מוצב הפיתולים' שעל החרמון. המסוק על כל צוותו התרסק, והוא נהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נפלו הועלה לדרגת סמ"ר. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-הטייסת: "הורים יקרים, הכרתי את קובי אישית, דמות צברית רעננה וצוחקת. תמיד עזר לחבריו, היה בעל יזמה ותושייה, מסור, נאמן והגון. הוא היה מהשורה הראשונה של מכונאי הטייסת ובזכות היותו כזה נבחר להיות בצוותים מבצעיים של הטייסת, זכות שניתנה רק לטובים ביותר. אינני מכיר מלים היכולות לנחם הורים שכולים, אולם אם אפשר, יכולים אתם להתנחם בעובדה, שבנכם הוזנק למשימה הנעלה והנאצלת ביותר, שהיא 'חילוץ פצועים'". הרב לאו, שהיה רבו של קובי בטקס הבר-מצוה שלו, הספידו ואמר: "קובי הלך ונטל עמו חמודות שבעולם, את החמד, החיוך, טוב-הלב, העדינות, השמחה והנכונות לתת יד למשימה לסייע לחלץ חבר. הורים יקרים, חינכתם ילד כזה שמשאת נפשו היתה, כי כולנו נמשיך לחיות את חיינו מתוך שמחה ולא מתוך קדרות, רפיון ופיק-ברכיים. לשם כך הקריב את נפשו, כדי שכולנו נמשיך באותו עוז-רוח. הוא מסר את נפשו על מזבח העם והגנת הארץ. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים".