ברמן, רחביה
בן טובה וצבי, נולד בשנת 1916 בפולין, עלה ארצה בשנת 1921 ולמד בישיבת "עץ חיים" בירושלים. עוד בילדותו נרתם בעול העבודה ועזר להוריו כמחלק חלב. כנער ער ובעל מחשבה תוססת מצא את מקומו בתנועת "הנוער העובד", על אף האווירה המסורתית שחונך בה. משנתבגר היה במשך זמן קצר לאחד ממדריכיה של תנועת "הנוער העובד" וממתווי דרכיה. רחביה יצא לעבוד בפרדסי הסביבה ובערבים היה מתמסר ללימודי ההנדסה, אשר חיבבם ביותר. כחבר התנועה המגשים את רעיונותיה, להם היה מסור בלב ונפש, יצא לעין חרוד להכשרה כחבר גרעין "אלונים". עם עליית הגרעין להתיישבות היה אחד מראשוני החברים של קיבוץ אלונים, חבר ער, עמוד-תווך בחברה, נלהב ובעל דמיון, והשפיע על חיי קיבוצו מעושרו הרוחני. הוא נמנה עם הוגי הרעיון של פיתוח תעשיית עץ אלון במקום ושקד על הרחבת שאר ענפי המשק. את שירותו ב"הגנה" החל בגיל צעיר והיה בין ראשוני הפלמ"ח. רחביה השתתף בפעולות הפשיטה בסוריה בימי מלחמת- העולם השנייה, והיה בין המפקדים והפעילים במאבק על ההעפלה. רק לעתים רחוקות מצא לעצמו שעה קלה כדי לבוא הביתה, כיוון שהשקיע את עצמו כולו בתפקידים של מחתרת והצלה. בראשית שנת 1948 שימש בתפקידי אבטחת שיירות ואחר-כך בתכנון הפעולות לקראת שחרור חיפה. בחודש אפריל 1948 נתמנה לקצין המנהלה של מבצע "הראל" לפריצת הדרך לירושלים. ביום 20.4.1948 יצא בשיירה הגדולה, שנסעו בה גם דוד בן-גוריון, חברים במינהלת העם ומפקדים. באזור שער הגיא הותקפה השיירה על-ידי המון ערבי, שהמטיר עליה אש כבדה מרכסים לאורך הדרך. רחביה פעל לארגון הגנת השיירה וחילוץ כלי הרכב, ותוך כדי כך נפצע. הוא והועבר לבית-החולים "שער ציון" במצב קשה, וביום י"ט בניסן תש"ח (28.4.1948) מת מפצעיו. רחביה הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסנהדריה בירושלים. השאיר אחריו אישה ושני בנים. בעלון הקיבוץ שהוקדש לזכרו (יומן מס' 1052) נדפס גם מכתבו האחרון, ובו השורות: "כאנשי קיבוץ ידענו כל השנים לקראת מה אנו צועדים, ולא במקרה אנו במערכה זו. גם אני התכוננתי לקראתה…"
