ברמור (בישבין), מרדכי (“מוטקה”)

בן מנוס הכהן ורייזל. נולד ביום כ"ט בסיון תרפ"ד (1.7.1924) בקרמניץ שבפולין. הוא למד בבית ספר יסודי "תרבות" ובבית ספר תיכון, עד שהעיר נכבשה על ידי הרוסים בשנת 1939. עם פתיחת "טכניקום" למכונאות ויערנות בעיר הולדתו, החל ללמוד בו, עד פרוץ המלחמה בין גרמניה לבריה"מ בשנת 1941. כאשר קרבו הגרמנים לקרמניץ, נשלח על ידי הוריו אל קרובים שגרו בקרבת קיוב, כדי שבנם בכורם יינצל מן הנאצים. הוא המשיך בלימודים עד שנת 1942 וכשמלאו לו 18 שנה, גויס לצבא האדום. לחם בחזית והיה יהודי יחיד בין הרוסים ביחידתו. הוא זכה באותות הצטיינות על השתתפותו בקרבות. ארבע שנות שירותו בצבא האדום היקנו לו נסיון ראשון בהנהגת לוחמים בשדה הקרב. הוא סיים בהצלחה קורסים מקצועיים אחדים והגיע לדרגת סגן בצבא האדום. בשנת 1946 , בהיותו בקורס צבאי בווילנה, התקשר עם נציגי ארגון "הבריחה" ובעזרתם עבר לפולין, ומשם – עם זרם הפליטים – למינכן בגרמניה. בסתיו 1946 גויס למנגנון ה"הגנה" וסיים את קורס המפקדים הראשון של ה"הגנה". לאחר מכן נתמנה לתפקידים בכירים, כגון ניהול מחנות עקורים ונקודות "בריחה" ו"הגנה" בגרמניה ובאוסטריה. הוא פקד על מחנות עולי "אקסודוס" והיה אחראי למחנות באזור פרנקפורט וקאסל בגרמניה. ב"הגנה" הכיר גם את אשתו לעתיד. בפברואר 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, הגיע לארץ, במסגרת גח"ל (גיוס חוץ לארץ), והתקבל בשמחה ובחמימות על ידי דודו ודודתו במרחביה. בארץ החל לבנות את ביתו ולהקים את משפחתו. עם עלותו לארץ הוא התגייס לצבא. כחייל ותיק, בעל נסיון וידע צבאי שרכש בצבא האדום, הצטרף לחטיבת "גולני" והשתתף בקרבות בגליל ובנגב כמ"מ וכמ"פ. לאחר סיום מלחמת השחרור הוא נשלח שוב לקורס קצינים והחל לעסוק ולהשתלם בתותחנות נגד מטוסים. הוא מילא שורה של תפקידים הקשורים בתותחנות נ"מ ונתמנה למפקד גדוד. בשנים 1963-1966 היה קצין תותחנות נ"מ חילי בצה"ל. במשך שנות שירותו בצה"ל הוא סיים את כל הקורסים הבכירים, וגם את בית הספר לפיקוד ומטה. והגיע לדרגת סגן-אלוף. הוא התכוון להתקבל לטכניון, ולצורך זה עמד מחדש בבחינות הבגרות במגמה ריאלית. גולת הכותרת בתפקידיו הצבאיים הייתה מינויו לסגן קצין תותחנים ראשי, כשנה לפני מלחמת ששת הימים. בתחילת חודש נובמבר 1968, העניק לו נשיא המדינה, מר זלמן שזר, אות על"ה (עיטור לוחמי המדינה). אחד התפקידים הקשים האחראיים ביותר בהם עסק במשך שנות שירותו בצבא היה בקליטת חיילים צעירים לצה"ל. בתפקיד זה ראה אתגר גדול משום האפשרות שניתנה בידו לעצב את דמותו של החייל הצעיר לקראת המבחנים הקשים בהם יהיה עליו לעמוד. דאגתו הראשונה הייתה לחייליו ולמשפחותיהם, כאב הדואג לילדיו. הוא נחשב כאחד מהם, שמח בשמחותיהם והשתתף בצערם. הוא השקיע את כל מרצו ונשמתו בחיילים וראה בהם את פרי עמלו ולא פעם סיפר על הסיפוק הרב אשר ראה בעבודתו. "מוטקה" כינוהו הכל, כי "לב זהב" היה לו וחיוך טוב היה מרחף על שפתיו. הוא לא נרתע מעולם ממתן עזרה לזולת. אומנם, דרישותיו היו תקיפות וחמורות, אולם תמיד דרש מעצמו לא פחות ולפעמים גם הרבה יותר. ביתו היה בית חם ופתוח וכל אדם היה מתקבל בו בסבר פנים יפות. הוא היה בעל מסור לרעייתו ואב אוהב לילדיו, אותם גידל וחינך לאהבת העם והמולדת. הוא ידע להדביק בכל הסובבים אותו את התלהבותו והזדהותו עם כל נושא בו עסק, ובשל כך זכה להערכת מפקדיו. שאיפתו לקנות דעת לא נתגשמה, אך זו באה על סיפוקה תוך כדי לימוד עצמי, השתלמויות וסיורים בחוץ לארץ. אולם עוד הוא מלא מרץ שאיפות ותכניות, פקדה אותו מחלה קשה, אשר בכאביה נאבק עד ליומו האחרון. ביום ג' במרחשון תש"ל (15.10.1969), מת ממחלתו. הניח אישה ושלושה ילדים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. במכתב תנחומים לרעייתו כתב אלוף-משנה במטה הכללי, בין השאר: "בשירותו רב השנים והמעש היה בין מניחי היסודות של חיל התותחנים בכלל ושל הגנה נגד מטוסים בפרט. הוא ראה את התפתחותו והאדרתו של החיל, אשר לו הקדיש כה הרבה, כי מלבד אהבתו למשפחתו וביתו שמר בלבו מקום לאהבה לחיל ולחייליו. על כן אהבוהו מפקדיו, פקודיו וחבריו. בדרכו בצה"ל היה שותף בשלוש מלחמות ובין המלחמות מילא תפקידי פיקוד ומטה, ואת כולם מילא במסירות ללא גבול ובידע מקצועי מעולה ובהצלחה מלאה. זכרו ופועלו לא יישכחו מליבם של אלה אשר הכירו והוקירו אותו". חברי ארגון ה"הגנה" באירופה וצפון-אפריקה רשמו אותו ב"ספר הזהב" של הקרן הקיימת ביום ה"שלושים" לפטירתו; באפריל 1970 העלו בני עירו קווים לדמותו ולזכרו בחוברת בשם "קול יוצאי קרמניץ בארץ ובתפוצות;" ספר תורה לזכרו הוכנס על ידי המשפחה לבית הכנסת "מורשת אבות" בנוה מגן; ידידיו הרבים יסדו לזכרו קרן מלגות, מפירותיה מוענקות מלגות לתלמידי בית הספר התיכון העיוני ברמת השרון, על חיבורים בנושאים הקשורים בתולדות עם ישראל, הביטחון וה"הגנה".