בריק, משה (“ינצי”)

בן דוב ואממה. נולד ביום ט"ז באייר תרפ"ט (26.5.1929) בבודפשט, בירת הונגריה. מילדותו שאף לעלות לארץ וכאשר הגיע לגיל י"א ברח מן הבית יחד עם חברו והחליט לעלות ברגל. אולם בגבול הונגריה הכירוהו האיכרים (על פי המודעות בעיתונים) והחזירוהו לבית הוריו. אחרי שסיים את לימודיו היסודיים וחלק מן התיכוניים שם. עלה לארץ בשנת 1945 במסגרת "עליית הנוער" כאחד מניצולי מחנות ההשמדה באירופה שהוכנס לברגן בלזן בגיל י"ד. אחרי עלותו לארץ נקלט בה עד מהרה ובמסגרת "עליית הנוער" למד במשק הפועלות בשכונת בורוכוב והשתייך לתנועת "הנוער העובד". בשנת 1947 התנדב לשרת במשטרת היישובים העברים. היה חבר טוב ומוכן לעזור לזולת ללא חשבונות. תמים היה והאמין באדם באשר הוא אדם. לחם קשה על פת לחמו וכל דאגותיו היו למשפחתו שהקים. מטעם ה"הגנה" נשלח לחולדה (ושם הכיר את רעיתו לעתיד). היה בעל תודעה לאומית ולוחם אמיץ. השתתף במלחמת הקוממיות; היה בין מלווי השיירות. נלחם בגוש עציון, בכיס פלוג'ה, ובעירק סואידן. כתום מלחמת הקוממיות היה בעל בית מלאכה. בפרוץ מערכת סיני עזב את בית מלאכתו ויצא ללחום. השתתף בקרבות אבו עגילה ובקוציימה והגיע עד גדות המיתלה. כחבר לנשק לא היה דומה לו ומתוך שמחה ורצון היה מתנדב לכל משימה. ניסיונו הצבאי העשיר הישרה תמיד בטחון על כל הסובבים אותו. היה בין הראשונים שיצא ערב מלחמת ששת הימים למילואים והשתתף בה בקור רוח ואומץ לב. הוא היה אומר לחבריו: "עברתי את תש"ח, עברתי את סיני וגם הפעם נעבור" – אולם לא כן היה, כי בקרב בסיני ליד קוציימה ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר (6.6.1967) נפל בהפצצת מטוסים. הניח אשה ושני בנים. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.