ברייננברג, ראובן
בן אברהם וטובה. נולד ביום כ"ג בשבט תשי"ד (27.1.1954) בעכו. למד בבית-הספר ע"ש ויצמן שבעכו. כבר בגיל צעיר התבלט בין חבריו, הן בהצטיינותו בלימודים בכל המקצועות וכן בכושר- מנהיגותו בקרב בני-כיתתו. כל מלה שיצאה מפיו היתה להם כאילו יצאה מפי מפקד. הוא נודע במעשי-השובבות שלו. הישגיו בענפי- ספורט שונים הוסיפו על הפופולריות שלו. משסיים את לימודיו היסודיים, עמד במבדקי הכניסה לפנימייה הצבאית שליד הגימנסיה הריאלית בחיפה. היה תלמיד שקט שלא הרבה בדיבורים, אבל חבריו לספסל-הלימודים עמדו עד-מהרה על תכונותיו. אחד מהם מתאר את התרשמותו מאישיותו המיוחדת של ראובן: "חזה רחב ואדיר, עיניים צרות, הצופנות בחובן אופק שלם ובלתי-מוגדר. בזכות חיוכו כונה 'הזומם' – היה זה חיוך מקסים ומיוחד, מותיר ספקות רבים ומשונים לגבי כוונותיו, שבדרך-כלל היו חיוביות. כשלחצת את ידו החזקה והאיתנה, הרגשת כלחץ המכבש על הזפת המצפה דרך עפר. כה זעיר הייתי כשהתהלכתי לצדו, כאילו נעתי לצדם של עולם ומלואו… היה דמות אפופת- הילה של טוהר וכוונות טובות". גם בפנימייה היה תלמיד טוב. אלא שלא הלימוד העיוני היה הצד החזק שלו כי-אם התורה הצבאית המעשית. ביצועיו בשדה עוררו את התפעלותם של חבריו, והללו ביקשו להתגודד מסביבו בעת התרגילים, כי הוא לא היסס מעולם להושיט עזרה לחלש ולמשוך קדימה את הנחשלים. בגיל -16וחצי כבר סיים קורס-צניחה וענד בגאווה את כנפי-הצנחן. עם-זאת, לא התרברב מעולם בהישגיו. גם בפנימייה נחל הצלחות רבות בספורט. בענפי הכדורגל, זריקת- רימון וקפיצה-לגובה כמעט שלא היו לא מתחרים. בתחילת נובמבר 1972 הגיע השלב השני, העיקרי, במסלולו הצבאי של ראובן: הוא התגייס והתנדב לגולני. כבר למחרת היום עוטר בדרגת רב"ט ונשלח לקורס-מ"כים. במרוצת- השירות הועלה לדרגת סמל. עשרה חודשים לאחר גיוסו הועבר לקורס-קצינים, אבל שגרת הלימודים נפסקה לפתע, כאשר פרצה מלחמת יום-הכיפורים. ראובן נטל בה חלק פעיל ונמנה עם אנשי גולני, כובשי החרמון בקרב עקוב-הדם על 'עיני המדינה'. עם תום המלחמה, שיצא ממנה בלא פגע, הוצב לאחת העמדות הקדמיות, שהופגזה בהתמדה במלחמת- ההתשה האכזרית. ראובן דאג להרגיע את בני-משפחתו שחרדו לשלומו. אבל הוא עצמו, הנער העליז והשובב, לא היה עוד כתמול-שלשום. רבים מחבריו מהשכונה ומהפנימייה היו בין הנפגעים, אלה שנפלו בשדה-הקרב ואחרים ששכבו פצועים בבתי-חולים. בכל חופשה ובכל עת-מצוא נהג לבקר אצל ההורים השכולים וניסה לנחמם, ואולי לנחם גם את עצמו. במפגשיו עם חברים מימים עברו הביע את המשאלה, שייפגשו במסיבות ובחתונות ולא עוד בהלויות יקיריהם. בביקורו האחרון בבית שוב ביקש להרגיע את בני-משפחתו. "לכל פגז יש כתובת" הפליט – בדלגו על פתח ביתו, ליציאה לחזית. הפעם מצא אחד הפגזים את כתובתו של ראובן במוצב תל-ענתר. היה זה ימים ספורים לאחר הפסקת האש. ראובן נפל ביום כ"ב באייר תשל"ד (14.5.1974). "אגדת-חיים מופלאה, מלאה שובבות ויצירה, התנפצה ברסיסיה הלוהטים של הפלדה הרצחנית" – דברי אחד מחבריו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבנהריה. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. מפקדו של ראובן כתב להורים השכולים: "הכרנו את ראובן כבחור שקט, שאינו קופץ בראש, אולם כל מה שמוטל עליו מבוצע בדייקנות ובמסירות – יש על מי לסמוך. לפיכך, הרבינו להטיל על ראובן תפקידים ומשימות. המפקדים בצה"ל הולכים בראש אנשיהם, כשהם קוראים 'אחרי'. במלחמת-ההתשה משמעות המלה 'אחרי' היא, שכל האחריות והסיכון נושא המפקד, העומד יחידת בעמדה, וחייליו ממתינים לפקודה לצאת. ראובן כמפקד הבין גם את האחריות וגם את הסיכון שבתפקיד, ומילא אותו בלא היסוס ובלא רתיעה. ובתפקיד זה בהיותו בעמדה, נפגע ונפל…"
