ברזני, משה (בן-ציון)
בן לולו ואברהם. נולד בב' בתמוז תרפ"ו (14.6.1926) בעיר בגדאד שבעיראק. כשהיה בן שש עלתה משפחתו לארץ ישראל. משה גדל והתחנך בירושלים וכבר מגיל צעיר החל לסייע בכלכלת המשפחה ועקב כך נאלץ לנטוש את לימודיו. מילדותו גדל באוירה של כמיהה לגאולת העם, ועד מהרה הצטרף לשורות מחתרת לוחמי חרות ישראל (לח"י), שבה פעל גם אחיו הבכור שאול. במחתרת לח"י השתתף משה בכמה פעולות חבלה ומיקוש, ובכללן פיצוץ הרכבת ליד כפר מלחה שבמערב ירושלים. באחד מימי המצור הצבאי, 9 במארס 1947, הוטלה עליו משימה להתנקש בחיי מפקד הדיביזיה התשיעית הבריטית. הוא יצא לפעולה כשבכיסו רימון-יד אבל הופתע ונתפס על ידי סיור של חיילים בריטיים ליד "מחנה שנלר" ואחר-כך הועמד למשפט צבאי. משה כפר בסמכות בית הדין לשפטו והצהיר בפני שופטיו: "העם העברי רואה בכם אויב ושלטון זר במולדתו. אנו, אנשי לוחמי חרות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבייכם ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו, להשמידנו לא תצליחו. עמי, וכל העמים המשועבדים לכם, ילחמו באימפריה שלכם עד חרמה". השופטים פסקו לו גזר דין מוות בתליה, ואחרי הקראת פסק הדין קם על רגליו ושר בקול רם את "התקווה". משפחתו ומשפחת מאיר פיינשטיין, איש אצ"ל, חברו לתא המוות, ניסו לשכנע את השניים לבקש חנינה, אך הם לא נעתרו להפצרות. עם התקרב מועד התלייה ביקשו השניים מחבריהם להעביר להם שני רימוני-יד כדי לפוצץ את עצמם ביחד עם תליינם והנלווים אליהם ואולם הודעתו של הרב יעקב גולדמן, שבא להיות עמם יום לפני ההעלאה לגרדום, על חפצו להיות נוכח בשעת התלייה שינתה את תכניתם. בב' באייר תש"ז (22.4.1947), קודם שהגיעו התליין ומלוויו לתא הגרדום, הניחו שני הלוחמים את הרימונים בין ליבותיהם, התחבקו ובשירת "אדון עולם" פוצצו את עצמם. הם הובאו למנוחת עולמים בהר הזיתים שבירושלים. תמונתו של משה ברזני מתנוססת על בול מבולי הסדרה "הרוגי המלכות בדור התקומה".
