ברזן, סלחה-שולמית (שולי)

בת צבי ופרחה. נולדה ביום י"ט בסיון תשט"ו 9.6.1955)) בתל- אביב, כאחות-תאומה במשפחה של יוצאי-בבל. את לימודיה היסודיים התחילה בבית-הספר 'שיבת-ציון' שבאור-יהודה. מיד ניכר בה שולי, כי נתברכה בראש פתוח ובאהבה ללימודים, וכי היא ילדה טובה וממושמעת, נבונה ואהובה על חברותיה. היא שפעה כל-כולה מרץ בלתי-נדלה, שמצא לו אפיק-מה בעיסוק האהוב עליה: ספורט על ענפיו השונים. הצטיינה בשיעורי התעמלות ולימים הדריכה את בני הכיתות הנמוכות בספורט. הטיולים ברחבי-הארץ נחשבו בעיניה כתענוג עליון. שמחת החיים ויופיים התבטאו אצל שולי בצחוק מהדהד, משחרר ומדבק. גם ידעה לשחק על הבמה בכישרון, וחיקוייה היו לשם-דבר בקרב חבריה. בגיל צעיר נתגלתה בה התכונה של להיטות לעזור לזולת. כן הפתיעה את בני-סביבתה בקולה הערב ובמבטאה הברור. לאחר שסיימה את לימודי בית-הספר היסודי ועמדה בהצלחה בבחינות-הסקר, הכינה את עצמה ללימודים התיכוניים בבית-הספר ע"ש פרקאוף שבאור-יהודה. השתלבה יפה גם בחברה החדשה בבית-הספר התיכון. אותה עת התחבבה עליה מסגרת הגדנ"ע. בסוף שנת-הלימודים יצאה למשך חודש שלם לקורס מ"כים של הגדנ"ע, סיימה אותו בהצלחה וחזרה הביתה שמחה ומלאה חויות נעימות. כבר בתחילת שנת-הלימודים השנייה יצא מחזור הכיתות של שולי למחנה-אימונים שדה-בוקר. שולי ידעה לעודד את בנות-כיתתה המפונקות ולשחררן מן המשבר שנקלעו אליו, עקב האימונים הקשים שלא הורגלו בהם. בחופשה מאונס – בשל שביתת-מורים ממושכת – החליטה שולי להשתלם במלאכת התפירה. היא רכשה את המקצוע והתחילה לעבוד. מלאכת התפירה והסביבה החופשית קסמו לה מאוד וגמרה-אומר לא לשוב עוד ללימודים הפורמליים. היא הסתפקה בביקור קבוע בבית-ספר מקצועי לחניכות. לאחר שעות-העבודה הקדישה הרבה מזמנה לתחביב הספורט, והיתה לשחקנית כדורסל נודעת בסביבת מגוריה. לאחר עבודה של שנתיים במקצוע התפירה, הגיע מועד הגיוס שנשאה אליו את עיניה. הטירונות והאימונים לא היוו כל קושי לגביה, והיא סיימה בציון גבוה. נשלחה לקיבוץ הראל לשל"ת של חצי-שנה. שם לא מצאה חברה הקרובה לרוחה – האקלים החברתי שם היה 'יבש', כדבריה. אבל בינתיים פרצה מלחמת יום-הכיפורים, חברי קיבוץ רבים יצאו לחזית, ועל הנשארים היה מוטל עול החזקת המשק, ושולי תרמה בלב חפץ את חלקה. אם-זאת, התגעגעה לשירות חיילי של ממש במדים, ומבוקשה ניתן לה, לאחר שמרבית חברי-המשק חזרו מן המלחמה. במחנה הצבאי שנשלחה אליו, ביקשה שולי שלא להיות פקידה. המפקדת הבחינה בקוי אופיה המיוחדים וסברה, כי שולי תתאים להיות ממונה על מועדון ה'שקם' ובכך תוכל לתרום מכישוריה ומקסמה למועדון וליצור אוירה נעימה במסגרת הצבאית הנוקשה והמשמימה. ואמנם נתברכו כולם – המפקדים והחיילים בשקמאית – (שקמיסטית) עליזה וחביבה, שדאגה לכול באחריות ובמסירות. יום אחד, בהיותה בשליחות עבודתה, קרתה לשולי תאונת-דרכים, שרק בנס יצאה ממנה בלא פגע. לאחר הזעזוע הראשון שוב שפעה חן ועליזות כמקודם. כתב אחד מחבריה: "לבעיות הקשות של חיי יום-יום היה לבה 'עיור'. אוזניה שמעו רק את הטוב, המתוק והאוהב. עיניה חייכו לכולם, ועל-פיה תמיד בת-צחוק מלבבת". ארבעים יום לאחר אותה תאונה ארב לשולי שוב מלאך-המות של הדרכים. הפעם לא עלה בידה לחמוק ממלכודת-המות שטמן לה ולכמה מחבריה למסע. היא נפלה במילוי תפקידה ביום כ"ד במנחם-אב תשל"ד 12.8.1974)). הובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאירה אחריה הורים, שתי אחיות ושלושה אחים, וכן חברות וחברים רבים. מפקדה של שולי כתב למשפחה השכולה: "שלומית היה אחת החיילות הטובות ביחידה, חביבה, חייכנית ואהודה על כל חבריה וחברותיה. מילאה תפקידה במסירות רבה, בחריצות ובאחריות למופת". היועצת החינוכית של בית-הספר ששולי למדה בו הספידה אותה במלים אלו: "לא היתה רק סתם נערה יפה, נאה וחמודה. היא היתה כולה אור, חום, חביבות ולבביות. כל מפגש שהיה לי עמה, כשהיא במדי צה"ל והיא גאה בם כל-כך – היה המשך של זוהר; אותה שולה שגלדה, בגרה, יפתה עוד יותר ושהיתה מלאה תכניות ורודות של חיים צעירים ההולכים ונרקמים. לומר 'שולה' – הרי זה להתכון לסמל החיות וחדות-החיים. אבל לחשוב על שולה בלשון עבר, ממש אי-אפשר". בני-המשפחה תרמו ספר תורה לבית-כנסת מקומי, לזכרה.