אריאל, בן טובה ואביב, בני רחובות וממקימי חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, נולד ביום א' בתמוז תש"ט (28.6.1949) ברחובות; ביום לידתו קיבל אביו דרגת רב-סרן, והיה למפקד גדוד בחטיבה. הוא למד בבית-הספר היסודי "גאולים" בירושלים, לשם עברה המשפחה מכפר גיבתון לתקופה של שנתיים, ובבית-הספר היסודי על-שם וייצמן ברחובות; בבית-הספר התיכון המאוחד ברחובות ואחרי כן – כאשר מונה אביו למפקד חטיבת ירושלים – בגימנסיה העברית ברחביה, בירושלים (מכיתה י' ועד לסיום). הוא היה תלמיד חרוץ ושקדן, מעמיק ומתמיד, והיה אהוב על מוריו ועל חבריו. במשפחתו ניטעה בו אהבת המולדת ואהבת היופי שבטבע. ברחובות היה אריאל חבר בתנועה המאוחדת, ובירושלים היה חבר ומדריך בתנועת הצופים, בשבט "מצדה". הוא היה חובב ספורט והצטיין בכדור-יד ובריצה למרחקים קצרים. נמנה עם חברי הנבחרת בבית-הספר התיכון והשתתף במירוצים רבים. היו לאריאל כמה וכמה תחומי מבע: מגיל צעיר נהג לכתוב דברי שיר. במכתביו בלטו כושר תיאור וביטוי, ורצון לחלוק עם ידידיו את תחושותיו וחוויותיו. בשנים האחרונות ניסה כוחו בציור ויצר יצירות יפות ומקוריות. כן עסק גם בצילום המראות והנופים שאהב, וראה בכך אפשרות להתבונן בסובב אותו – מזוויות שונות. חבריו זוכרים את אריאל כסטודנט לבוש בג'ינס, זקן סמיך, שיער מקורזל, סיגריה בידו וחיוך שופע ביטחון וחום – תכונות שאינן נשכחות. אריאל גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1967 והתנדב לסיירת שריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס לסיירי שריון, בקורס למש"קי סיור, בקורס לקציני חי"ר, בקורס צניחה, בקורס לקציני מודיעין, בקורס לקציני סיור ובקורס למפקדי פלוגות בחיל השריון. הוא השתתף כמפקד באחת מפעולות צה"ל הנועזות, בימי מלחמת ההתשה, כשכוח שריון חצה את ים-סוף אל אדמת מצרים. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר החל אריאל להתכונן ללימודים בטכניון, אולם עקב פטירתו הפתאומית של אביו, נאלץ לדחות את הלימודים. אריאל נטל על עצמו את תפקיד ראש המשפחה מתוך נאמנות לרוח אביו, אל"מ אביב ברזלי, שהשפיע רבות על גישתו לחיים ולמשפחה. בשנת תשל"א החל ללמוד בטכניון, בפקולטה לארכיטקטורה. במשך שתי שנות לימודיו גילה התעניינות וחריצות ונחשב לתלמיד מוכשר ומבטיח (בעיזבונו נותרו דגמים ארכיטקטוניים). ב-5.3.1972 נשא לאישה את חברתו מנוער, אירית. ביתם, ששררה בו אווירה מיוחדת במינה, היה פתוח לחברים – ידידים מנוער ומהצבא, שהקשר עמם לא נותק, ומגוון של אנשים רבים שעבדו או למדו אתם. בקיץ 1972 נסעו אריאל ורעייתו לטיול באירופה. לאריאל הייתה זו הפעם הראשונה שיצא מהארץ, והטיול הנפלא השאיר עליו רושם עז. אריאל נקרא לתקופות רבות של שירות מילואים בסיני וברמת הגולן. זמן-מה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים נתמנה למפקד פלוגת סיור משוריינת, שהוטלו עליה תפקידים מיוחדים. אריאל היה קצין אחראי, מסור לתפקידו ודואג לחייליו. היחס ההוגן והדאגה לפקודיו עמדו בראש מעייניו. הוא הקדיש לכך זמן ומרץ, והרבה להתכתב ולשוחח בעניין זה עם חבריו המפקדים. באחד ממכתביו כתב: "מדי יום נפלטים שמות ממקלט הרדיו ואנו מתחילים לעשות את חשבון נפשנו וזוכרים רק מספרים וסטטיסטיקות. אנו חושבים על מסות של הרוגים. אנו חושבים ב"צרורות" ולא ב"בודדת", שוכחים לפעמים שכל אחד הוא טרגדיה בפני עצמה. לבטח נדמה לך שיש לי ביקורת חריפה על עם ישראל, שהפסיק כאילו לחשוב על הרוגיו בצורה המגיעה להם. ובכן, ההיפך הוא הנכון, המצב הביטחוני דורש את קורבנותיו, ואנו צריכים לדעת, שמצב מלחמה הוא מצב שיש לשלם עבורו. אם לא היינו מרגילים עצמנו להתייחס בשוויון נפש מסוים להרוגינו, היינו מאבדים את שיווי משקלנו הנפשי והעם הזה היה נשבר". לפלוגתו החדשה הגיע אריאל ביום הראשון למלחמה. אחד מאנשי פלוגתו העיד עליו, שהשאיר רושם עז של מפקד אמיץ ומוכשר, שאינו שוכח אף לרגע את האחריות המוטלת עליו – כשהחיילים נתונים לפקודתו. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), במתחם סרפאום, שממערב לתעלת סואץ, דרומית לאיסמעיליה, נפל אריאל בקרב. בשעות אחה"צ המוקדמות הסתערו הנגמ"שים על המתחם המבוצר היטב, וסמוך לסיומו של הקרב, כשעמד אריאל בצריחון הנגמ"ש, נפגע כלי הרכב פגיעה ישירה ושמונה מאנשי צוותו נפלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות. השאיר אחריו אישה, אם, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. מפקדו מעיד עליו, שהיה מפקד מעולה הדבק במשימתו, בעל יוזמה ומסור, היה אהוב על חבריו המפקדים ועל פקודיו, הגון וישר; חברו לשירות בצה"ל כתב לזכרו: "כל השנים מאז נפגשנו בבסיס הקליטה של צה"ל אריאל היה מעמודי התווך של החבורה. באשר היינו ובכל מצב שנקלענו בדרך הארוכה שעברנו יחד אריאל תמיד היה בראש. אריאל בשבילי היה סמל החיים האמיתיים, מלאי תוכן, עניין ועשייה. כל שטח עניין היה שטח ההתעניינות שלו. כל שטח עשייה היה נושא עשייה. זכר המכתבים מלאי הרשמים והחוויות מהטיול באירופה עדיין מרגש אותי. ממש נוכחתי איתם בתחנות הטיול שלהם וכושר התיאור והכתיבה של אריאל ממש הביא את ספרד, אנגליה, שוויץ אלי לארה"ב. עד כמה שהכרתי את אריאל מקרוב נדמה לי שאם אריאל היה משאיר צוואה, היא הייתה: 'המשיכו לחיות חיים מלאים ועשירים, ובחייכם תמשיכו לשאת ולהחיות את זכרי'. זוהי מעמסה כבדה מכולנו להמשיך לחיות ולנסות להגשים את האני מאמין של אריאל בחיינו אנו. יחד אתכם נזכור תמיד את אריאל וננסה להמשיך את חיינו כך כפי שאריאל היה רוצה". בבית-הספר היסודי על-שם וייצמן ברחובות, הוקמה ספרייה בנושאי אמנות, לזכרו של אריאל. מדבקה המוצמדת לכל ספר בה, נושאת תצלום של פסל, מעשה ידיו של אריאל.
